שמוליק פרי ניצח את האח הגדול בנוק אאוט. "בתנועה מתמדת", תמונע

בלי לחשוב פעמיים נטשתי את פרק פתיחת העונה של האח הגדול באמצע. זה משעמם, זה טראשי וזה לא מעניין, והייתי שם רק בגלל שהבטחתי לחבר טוב לבוא. אחרי שהראיתי נוכחות (והבאתי עוגת שוקולד עתירת קרם) אמרתי יפה תודה, לילה טוב וצפיה נעימה, והלכתי על איכות אמיתית: ההופעה של שמוליק פרי בתמונע.


כבן לוויה בחרתי לי חבר טוב, שמעולם לא שמע ולו אקורד אחד מתוך "בתנועה מתמדת", הדיסק שבשבועיים האחרונים מתנגן אצלי בלופ בכל אשר אפנה. הוא היה קצת סקפטי, אבל כבר באמצע השיר הראשון בהופעה, "יהלומים משומשים", שהוא גם השיר הפותח באלבום, ראיתי את הרגל שלו דופקת ברצפה לפי הקצב, וחייכתי לעצמי. זיהיתי את סימני ההתמכרות: הראשון עלינו, ליתר תצטרך לדאוג בעצמך.


רואים שהקהל אוהב את שמוליק פרי. מרגישים את זה. זו היתה הופעה בישיבה, אבל אין לי ספק שאם היה מקום לרקוד, אנשים היו משתוללים. החבר'ה בשולחן לידי, למשל, לא הפסיקו לזוז בכסא, וזה לא היה מחוסר נוחות ולא בגלל כמויות הבירה שהערו אל קרבם. זה לגמרי בגלל שפרי וחבורת הנגנים שלו על הבמה היו כמו מליון גיטרות לתוך הוריד.




הם ממשיכים את ההופעה עם "בתקופה האחרונה", ואז נותנים את "חלון מטבח פתוח", שזה שיר שמבחינתי לפחות לגמרי דורש סיגריה. מהפעם הראשונה ששמעתי אותו הוא צבט לי משהו בפנים, אבל לא מעשנים בתמונע, ואין מצב שאני קמה ויוצאת עכשיו, אז אני עוצמת את העיניים, מקשיבה למילים וכשהשיר נגמר והם עוברים ל"מליון גיטרות" זה הכי קל ללכת לאיבוד בתוך הצלילים. למוסיקה יש תכונה כזו לסחוף אותך, וזה בדיוק מה שקורה. לי ולכל שאר הקהל. דקל פז על הגיטרה הוא כמו החלילן מהמלין לקהל, היינו הולכים אחריו כעכברים מהופנטים לאן שהוא רק היה רוצה.

אחר כך יש קאבר של דייוויד בואי, כדי להעיר אותנו קצת, כנראה, ואז שמוליק מזמין לבמה את דודו טסה, והם שרים יחד את "כתר קטן" שגם כתבו במשותף. דודו טסה מתחיל את הבית הראשון, שמוליק פרי ממשיך, ואז הם נותנים יחד את "בסוף מתרגלים להכל" של טסה.


שלושת השירים הבאים הם מתוך האלבום, "בכל יום שעובר", "שנות השבעים" ו"לא אשתגע", שאותו מבצע פרי לבד. אחר כך, כשכולם חוזרים לבמה,הם נותנים שיר מהאלבום הבא, "דמיון צועק", וזה רק עושה חשק לקפוץ למנהרה של דאג וטוני, להריץ את הזמן קדימה ולשמוע את כל השאר. כמובן שזה לא קורה, ובנתיים שמוליק מספר שלפני שלוש שנים הוא שמע את חנן יובל, לא פחות, הכי אנטיתיזה לרוקסטאר, מבצע את "אחרת לא הייתי שר" באיזה טקס יום עצמאות, או משהו כזה. מאז, הוא אומר, השיר הזה לא יוצא לי מהראש, פאקינג שלוש שנים, החלטתי שאני חייב לעשות אותו. והוא עושה, ועוד איך הוא עושה. אני מקווה שמישו צילם וידאו של זה ושלח לחנן יובל.

Smile, השיר היחיד באלבום באנגלית, מבוצע כשעל מסך מוקרן הקליפ שצולם עם החברים שעושים ליפ סינק ומחייכים אל כולנו. חלק מהם נמצאים בקהל למרות שהיו כאלה (אהמממ אהמממ) שבלטו בחסרונם.


אנחנו מקבלים עוד טעימה מחומר חדש, שיר שנקרא "פילים לבנים" שגם הוא לא הספיק להכנס אל האלבום הנוכחי, ואז ביצוע של "לרקוד", שיר שלא כל כך התחברתי אליו בגירסת הדיסק, אבל על הבמה הוא מקבל עוצמות חדשות. כנראה יש דברים שעובדים רק בלייב.


כשמגיע זמן התודות אני מרימה גבה בפליאה: מה, זה כבר נגמר? איך? למה? כל כך מהר?דאם. שמוליק מודה לנגנים שלו: לערן כספין על הקלידים, לרן קליין המתופף (יצאתי פעם עם מתופף. תמיד נראה כאילו נורא צפוף לו מאחורי התופים, אבל רן נראה כאילו לגמרי נוח לו), לשץ (רק שץ. בלי שם פרטי) על הגיטרה הקלאסית, לספי בראון על הבס (יש לי קטע כזה ע ם בסיסטים, שמישו יחזיק אותי באמת), ולדקל פז הגיטריסט (בלוק הרוקיסטי האולטימטיבי, השיער הארוך וכל מה שמתלווה לזה). הוא לא שוכח להודות לדודו טסה שהתארח, לרפי פרסקי שהפיק, לכל העושים במלאכה, ולקרן שלו, אחת הבלונדות היותר מתוקות שיש (זה אני אמרתי, לא הוא).


הם יורדים מהבמה, ואז חוזרים לסיים עם "משחקים בשואו"., שאגב, מצטלם בקרוב לקליפ, ואם בא לכם להשתתף, תרגישו חופשי להכנס לעמוד בפייסבוק וליצור קשר.  בכל מקרה, השואו ששמוליק פרי נתן בתמונע, לגמרי לא היה משחק. זה היה הדבר האמיתי.


(צילומים: אבי דואק. לתמונות נוספות לחצו כאן)

הדחקה

היתה שלווה מזויפת שנמשכה שבועיים. כאילו שלווה. בסך הכל החבאתי את הבלגן בתוך ארון נידח, את כל ערימות האשפה, את כל הזבל שהצטבר במשך כל כך הרבה זמן. דחסתי הכל וסגרתי את הדלתות בכוח, יצאתי מהחדר ולא רציתי לחזור לשם, אפילו לא כדי לבדוק שהארון הרעוע הזה אכן נשאר סגור. יצאתי החוצה והמשכתי בחיי כמו לא היו דברים מעולם.

היו רגעים שנדמה היה שזה עובד. כמעט ולא הרגשתי את המועקה. העסקתי את עצמי, פגשתי אנשים, יצאתי למקומות, העברתי שעות על גבי שעות בלי לחשוב על מה שישב לי על הלב, בלי לשאת את כובד המשקולת שכבר לא יכולתי להחזיק יותר.

מדי פעם היו תזכורות. לא תמיד הייתי מוקפת אנשים, לא תמיד הייתי עסוקה, לא תמיד היו רעשי רקע שהסיחו את דעתי מכל היצורים האפלים ששוחים בקרקעית ומחכים לי שאשקע. בתוך האשליה הנוחה של חיים כמעט נורמליים, היו הבהובים, שדרים שהצליחו לפרוץ את הדלתות הלא יציבות שהסתירו מאחוריהן את האמת. הנסיונות העלובים שלי להתעלם נידונו לכישלון מלכתחילה. אז נכון, היו ימים שלמים שבהם ראיתי הכל באור חיובי, שכשחשבתי על העתיד הצלחתי לראות רק אופק בהיר בלי שום עננים, ימים שקטים שבהם החבר הכי טוב שלי היה החיוך ולא הדמעות, ימים שיכולתי לנשום בהם ולא להרגיש את הגוש בגרון שהיה מרסק כל נשימה עמוקה שניסיתי לקחת עד עכשיו.

ואז הלילה היה יורד, רעשי הרקע היו נעלמים. על המסך היתה מופיעה שיקופית צבעונית שמבשרת שבזאת נסתיימו שידורינו להיום, נחזור בבוקר, לילה טוב. היתה משתלטת דממה שבה הכל נעשה צלול, הערפל שאנחנו מפזרים סביבנו מתפוגג, ואפשר לראות את המציאות כמו שהיא, בלי קישוטים ובלי טשטושים. כמו אישה שמסירה את האיפור בסופו של היום, שוטפת את האשליה מעל פניה וחושפת את כתמי הגיל, את הקמטים, את העיניים העצובות שהוסתרו מתחת לצלליות צבעוניות  ואת העור העייף שהוסווה בעזרת המייק אפ הכי יקר שהיה בחנות.

היא מכוערת מתחת לכל זה, הזמן השאיר בה צלקות, חלקן כבר ישנות ובהירות ובקושי נראות לעין, חלקן עוד לא החלימו לגמרי, וחלקן עדיין טריות ומדממות, שריטות ששורפות וצורבות ומגרדות, ואי אפשר להמנע מלהתעסק איתן. היא יודעת שאסור, שכל נגיעה וכל קילוף של הגלד הטרי יגרום לזמן ההחלמה להתארך ולצלקת להיות מכוערת יותר, אבל היא פשוט לא יכולה אחרת.

אחרי שבועיים של רגיעה, דלתותיו של הארון הישן לא עמדו בלחץ ונפתחו ברעש גדול. כל הפסולת שהיתה בפנים נשפכה על הרצפה, יוצרת בלגן אפילו יותר גדול ממה שהיה קודם, ולערימת הזבל הזו הצטרפו בחדווה שרידי הארון האומלל שלא צלח במשימה. זה לא שזה לא היה צפוי מראש, יכולתי לראות את זה מגיע, אבל אני, בת יענה שכמוני, בחרתי לאטום אזניים, לעצום עיניים ולשכנע את עצמי שוואלה, יהיה בסדר.

וכשהכל התפוצץ עמדתי חסרת אונים מול ההריסות. המציאות הוציאה לי לשון וצווחה לעומתי, אמרתי לך! לא רצית להקשיב? עכשיו תראי מה קרה! נראה אותך גיבורה מותק, קדימה, מה תעשי? מה תעשי? אה?

ולמרות שהיה לי יום ארוך, למרות שהייתי מותשת, למרות שלא היו לי אנרגיות בשיט, ניסיתי לסדר. אפילו שבעצם, הבלגן הזה לא היה שלי, אפילו שמי שהיתה אמורה לעזור לי לעזור לה לא שיתפה פעולה ורק הפכה והפכה יותר, אפילו שמה שהתחשק לי באמת לעשות היה להסתלק ולא לראות את זה ממטר. לילה שלם התרוצצתי בין פינותיו של החדר הנידח ההוא, מחפשת פיתרון, מנסה לחשוב על הדרך הטובה ביותר להביא את המהומה הזו לסיומה ולדעת ששום דבר לא יתבלגן יותר. צעקתי ובכיתי והייתי נחמדה, ליטפתי שיער וניגבתי דמעות והבאתי מים, ובקושי הצלחתי לגנוב כמה דקות לעצמי, כדי לבדוק שזו עדיין אני מתחת לחזות החזקה שניסיתי להציג לטובתה, כי זה הזמן שלה להתפרק עכשיו.

למה לא ויתרתי? למה לא הפניתי את הגב ולא הסתלקתי, למה לא אמרתי כהרגלי, זיבי הכל? מה מחזיק אותי בתוך עיי החורבות שפעם קראתי להם בית? לא ברור לי אם זה פחד, לא ברור לי אם הרגל או תחושת מחוייבות. שרשראות בלתי נראות כובלות אותי לחרא הזה, וכל מה שאני רוצה זה למצוא בתוכי את הכוח להשתחרר מהן, לקחת איתי את מה שבאמת יקר לי, ולהמשיך הלאה בלי להביט לאחור.

רועדת בחוסר שליטה

הפעם הראשונה שלי היתה במקום ציבורי הומה אדם. בדרך כלל אין לי בעיה עם זה, למרות שרחש הקהל תמיד גורם לי לעצבנות קלה, ואם במקרה נוגעים בי אני כולי מצטמררת ומסוגלת להרים קול צעקה על מי שעשה את הטעות הפטאלית ופלש למרחב האישי שלי, אבל זה בקטנה.

זה קרה באמצע הסופר, ליד המדף של השימורים, אי שם בין ארץ המלפפונים במלח ובין מדינת גרגירי החומוס השלמים. רגע אחד הייתי עסוקה בבדיקת תוית המחיר על קופסת שימורי לבבות ארטישוק, ושניה אחר כך לא יכולתי לנשום. לא היה לי אוויר, והייתי בטוחה שאני הולכת להתעלף.

"אני חייבת לצאת מפה", אמרתי למיכל, חברתי היקרה שבאה איתי לקניות. היא עמדה ליד העגלה החצי מלאה ונעצה בי מבט של "באמא-שלך-אנחנו-באמצע-הרשימה-מה-לצאת עכשיו", אבל אותי זה לא עניין. "החוצה. תוציאי אותי מפה. עכשיו!"

לא יכולתי להשאר שם ולו רגע אחד נוסף. נעשה לי חם למרות שהמזגן היה יכול להבריח פינגווינים החוצה, הרגשתי חגורה של כאב מתהדקת מסביב הראש. והאין אוויר הזה, כאילו אני נחנקת, אלוהים, כל ישותי זעקה החוצה החוצה החוצה. איכשהו הצלחתי לעמוד (לבבות הארטישוק היו במדף התחתון, של מי היה הרעיון לשים אותם דווקא שם?) ולעשות את שלושת הצעדים שהפרידו ביני ובין מיכל. די נאחזתי בה, למען האמת, כאילו חיי היו תלויים בזה. כאילו אם לא אחזיק אותה, או יותר נכון אם היא לא תחזיק אותי, אפול על הרצפה ואשבור את הראש.

היציאה לא היתה רחוקה מאיתנו, אבל לא הייתי מסוגלת לעשות אפילו צעד אחד לכיוונה. ראיתי את המאבטח שישב בכניסה, שמעתי את הצפצופים המטרידים מכיוון הקופות, עם ישראל כולו על נשיו וטפו הצורח עבר על פנינו אבל בקושי הייתי מודעת, שמעתי הכל כאילו מתוך חלום. מתחת למים. החוצה. החוצה. החוצה.

כל זה לא לקח יותר מדקות ספורות, אבל זה הרגיש לי כמו נצח. מיכל לקחה אותי החוצה, נטשנו את העגלה עם כל מה שהיה בה בפנים.ממש לא עניין אותי באותו רגע מה יהיה איתה, ומיכל נלחצה, דחפה לי בקבוק מים לידיים, אבל לא הייתי מסוגלת לשתות. היא פתחה את הבקבוק והכריחה אותי ללגום ממנו. הידיים שלי רעדו כל כך שלא הייתי מסוגלת להחזיק אותו בעצמי.

"את רוצה הביתה? את רוצה ללכת למיון?" היא שאלה עשרים פעמים לפחות, אבל לא יכולתי לענות לה. אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הזו, של מחנק, של חוסר אוויר, הנשימות שלי היו מהירות ושטוחות ולא יכולתי להוציא מילה מהפה. והסחרחורת הזו, שאני לא יודעת מאיפה הגיעה. הרגשתי כאילו זה לא יגמר אף פעם, אבל לאט לאט זה נרגע. ממש לאט.

למחרת בבוקר הלכתי לרופא המשפחה, בטוחה שהוא ישלח אותי למליון בדיקות כדי להבין מה לא בסדר, והכנתי את עצמי נפשית לערימת נו-נו-נו שאני אשמע ממנו. אבל הוא רק הקשיב לסיפור שלי, חייך, ואמר שאין לי מה לדאוג. בסך הכל היה לך התקף חרדה, הוא אמר לי, אין לך כלום. הכל בסדר.

אדיוט, חשבתי לעצמי, הוא בכלל לא יודע על מה הוא מדבר.

שבועיים אחר כך, בבוקר של חופש מחלה, זה קרה שוב, אבל היה הרבה יותר גרוע. לא היה איתי אף אחד, מה שאומר שלא היה לי למי לבכות ולא היה מי שירגיע אותי. וזה היה כזה בום, הרבה יותר גרוע מהפעם הקודמת, וזה כשלעצמו היה מבהיל לאללה.

הייתי בסלון, מול הטלויזיה, כשהידיים שלי התחילו לרעוד. אבל ממש, ולא יכולתי להפסיק את זה, ולא הבנתי מאיפה זה בא, יכולתי רק לשבת שם ולהסתכל על זה בחוסר אונים. תשמעו, שזה היה מלחיץ. מפחיד. לא היה לי שום הסבר.

בדיוק אז החליפו לי את האינסולין לסוג חדש, שעשה לי נפילות סוכר נוראיות, ואחד הסימנים של נפילת סוכר הוא רעידות. אבל זה לא היה זה, כי בדקתי רמות סוכר פחות מחצי שעה לפני זה והכל היה בסדר. לא, אלו היו רעידות אחרות.

תהרגו אותי אם אני זוכרת איך הגעתי לחדר שלי. אני די בטוחה שזחלתי לשם, כי לא יכולתי לעמוד. רציתי למיטה, אבל לא הצלחתי לעמוד מספיק זמן כדי לעלות אליה. שכבתי על הרצפה, רועדת בלי יכולת לשלוט בזה, בלי יכולת להפסיק את זה, זיעה קרה שטפה אותי, דביקה ומחליאה. זה לא קורה לי. זה לא קורה לי. אני לא יודעת מה הולך כאן, אבל זה לא קורה לי.

וזה לא נגמר. לא נגמר. שכבתי שם וחשבתי לעצמי, זהו. אני יוצאת מדעתי סופית. אני מתחרפנת לגמרי. מצד אחד, הרגשתי את הרעידות, את הזיעה, הייתי בטוחה שזהו, זה הסוף שלי, אני הולכת להתפגר פה על הרצפה ודי. ועדיין כל זה הרגיש לי כל כך לא אמיתי, כל כך תלוש. אני חושבת שבאיזשהו שלב פשוט נרדמתי, אבל אחר כך כשאיכשהו פקחתי עיניים הייתי במיטה שלי, ולא ממש ברור היה לי איך הגעתי לשם.

זה היה לפני עשר שנים, בערך, ומאז לא היו לי מקרים דומים. אני מקווה שגם לא יהיו. אבל היום, הייתי די קרובה לזה. אחרי יומיים וחצי מחלה יצאתי מהבית לכמה סידורים, ומתישהו- שוב בסופר הארור הזה, שישרף אינשאללה על יושביו- הייתי בטוחה שאני עומדת להתעלף. זה היה בקופה, הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד יותר, החזקתי את העגלה של זו שעמדה לפני ולא יכולתי להרים את הראש. כשיצאתי משם, איכשהו בחתיכה אחת, התקשרתי לאחי שיבוא לקחת את השתיים וחצי שקיות שהיו לי. כנראה נשמעתי ממש מסכנה כי הוא הגיע תוך פחות מרבע שעה. את המרחק הביתה, שבדרך כלל לא לוקח לי יותר מעשר דקות לעבור, עשיתי בשעה. את ארבע הקומות לקח לי עשרים דקות לטפס. רק כשהגעתי לחדר שלי ונפלתי על המיטה יכולתי לנשום שוב כמו שצריך, ורק אחרי חצי שעה מצאתי את הכוח ללכת למטבח ולאכול משו. עד עכשיו לא ברור לי מה זה היה אבל זה לא מוצא חן בעיני. בכלל.

זה האגו הפצוע אשם

הוא הציע שאת הדרינק השלישי נשתה אצלו בדירה. 


לא שהייתי מופתעת. איכשהו זה הרגיש לי טבעי, צפוי. כבר שנה הוא מסתובב סביבי, אבל לא עושה כלום. נדמה שחיכה לרגע המתאים, לשנייה של חולשה. והיה לי ברור שהוא לא הולך לבזבז יותר זמן. מעכשיו זה ישר ולעניין. 


אולי זה בכלל קרה בגלל עידו, וכל מה שקרה אתמול, בעצם אולי יותר מה שלא. 


הוא הגיע מאוחר, אפשר לומר אפילו מאוחר מידי, אולי בכוונה, לא יזם שום דבר. המתח עמד  מוחשי, רווי וטעון. על סף התפוצצות. מוסיקה חרישית, האור היחיד הגיע מחדר האמבטיה שדלתו נשארה חצי פתוחה. עמדנו שם, נוגעים לא נוגעים במשך דקות ארוכות. קירבה שעומדת להתממש אם רק אחד מאיתנו יעשה את הצעד, יחצה את הגבול, יתיר את הרסן. זה הרגיש קצת כמו נצח, עד שמתישהו שפתיים נגעו, לשונות נפגשו, פריטי לבוש נשרו לרצפה, לא זוכרת איך, אבל הגענו לחדר השינה, מתלטפים, מתנשקים, מתגפפים-


 וזהו.   


הוא נשאר לישון, ובבוקר שתה קפה, אמר להתראות, והלך, משאיר אותי עם ספקות ואגו חבוט ופצוע. או שהוא הומו, או שיש לו בעיות תפקוד, או שמשהו ממש לא בסדר איתי.  איך שהדלת נסגרה מאחוריו, רצתי למראה לבדוק. ציצים קטנים מדי? תחת גדול מדי? גם גם וגם? אולי יש לי ריח לא נעים, לכו תדעו, ברור שיש כאן איזושהי בעיה. 
פתחתי מייל.  הודעה חדשה, לרגע שכחתי מעידו ומהאגו החבוט. שוב הוא. מבוגר ממני ב-15 שנה לפחות. ההודעות שלו תמיד נשלחו בשעות הקטנות, מפלרטטות ורומזניות אבל בעצם לא מציעות כלום. הוא ללא ספק מסקרן, ועדיין, לא הייתה לי שום כוונה לעשות עם זה משהו. לא חושבת שיש לו מה להציע לי.   
אבל האגו שלי הרים ראש, רצה פיצוי, תרופה, ליטוף מרגיע. והתשובה שלי, שנשלחה אחרי פחות מעשר דקות, היתה קצת יותר פלרטטנית מהרגיל. התכתבנו במשך חצי שעה, קצת יותר, ובסופו של דבר הוא נקב בשם מסעדה  מוכרת, די קרובה: ניפגש שם. בחמש. זה המספר שלי. נתראה.   


הקדמתי. מעדיפה להיות שם קודם, ולא להיכנס ולחפש אותו בפנים. לא התאמצתי להתלבש יפה מדי, ג'ינס וחולצה לא מתחכמת אבל מחמיאה, וטוב שכך, כי כשהוא הגיע היה ברור שלא השקיע במיוחד. מכנסיים קצרים, כפכפים, גופיה. כנראה הגיע ישר מהים. הוא הקרין נינוחות בטוחה בעצמה, אפילו סוג של אדישות. על מה לעזאזל חשבתי כשהסכמתי לפגישה הזו?   


"את יותר יפה במציאות מאשר בתמונות שראיתי", החמיא לי לאחר שהתיישב. "לא שלא ידעתי שאת יפהפייה", מיהר להסביר, "אבל יש איכויות שמצלמה לא יכולה לתפוס לעולם. שפת גוף, מבט, מכלול של תכונות שלא עוברות מסך. את מבינה?" אמר תוך שאחז בידי מצדו השני של השולחן, הרים אותה אל שפתיו ונשק לה קלות. זה לא היה בלתי נעים, אבל קצת מהוקצע מדי. בטח עבד על  יותר מדי נשים לפני.   
"אני חייב להבהיר משהו כבר מעכשיו", הוא אמר, "חששתי להיפגש איתך".
"אני נראית כל כך מפחידה...?" שאלתי בתמימות. מזוייפת, ברור מזוייפת.
"תשמעי מתוקה", מתוקה? "אני לא יודע מה יקרה בינינו, אם בכלל, אבל אני לא רוצה למצוא את עצמי מככב בבלוג שלך. קראתי אותך, את חושפת הכול. אני לא מוכן לזה".   
יו דונט סיי, חשבתי לעצמי, חוצפן. אל תתני לו לראות שהרגיז אותך. "לא חושבת שאתה צריך לדאוג בקשר לזה", הדלקתי סיגריה. "אין לי שום כוונה לחשוף אף אחד מאיתנו". 
"אני שמח לראות שיש בינינו הבנה הדדית", הוא חייך  "זו כבר התחלה". 


קצת יותר מחצי שעה בחברתו, והייתי חייבת להודות שהיה בו משהו שריתק אותי, משהו שלא קשור למראה חיצוני - הוא בכלל לא היה הטיפוס שלי - אבל הייתה בו מין איכות כובשת שקשה לי להסביר.   
הוא סימן למלצרית להביא את החשבון. "אני חושב שאת הדרינק הבא נשתה אצלי", אמר , "מה דעתך?" 
"אני לא יודעת..." מצד אחד רציתי, אבל משהו בפנים אמר לי ששום דבר טוב לא יצא מזה. כן, יכול להיות שיהיה כאן סקס מעולה, אז מה? זיונים היו לי מספיק. אני לא באמת צריכה עוד אחד. 
"אני, כמובן, לא כופה עלייך שום דבר", הוא הבחין בהיסוס, "תבואי רק אם את באמת רוצה". הוא השליך על השולחן כבדרך אגב כרטיס אשראי, נשען לאחור, הצית סיגריה נוספת. נראה כאילו איבד עניין.   


כשהמלצרית חזרה חתם בשתיקה על ספח החשבון וחיכה שאקום.  יצאנו מהמסעדה בלי להחליף מילה. 

דוד שוטר

בפעם הראשונה שנפגשנו, הוא לא באמת ראה אותי.

אני מתכוונת, הוא ראה אותי. ברור שהוא ראה אותי, הם כולם ראו אותי, כל מי שהיה במכולת השכונתית באותם צהריים ארורים ראה אותי, אבל המבטים שלהם, העיניים הפעורות, הסקרניות, שהסתכלו ישר לתוך אחד הרגעים הכי חשופים והכי כואבים בחיים שלי, לא באמת ראו אותי.

הם ראו את השפתיים הנפוחות.

הם ראו  את הידיים שלי, המגואלות בדם.

הם ראו את הפנס המכוער מתחת לעין ימין הנפוחה שלי.

הם ראו את איתמר, בן שנה, שהחזקתי מתחת לזרוע כאילו אני נושאת איתי חבילת ספרים, ולא ילד מתפתל וצורח.

הם ראו אותי כושלת אל תוך חנות המכולת באחת וחצי בצהריים, מוכה, מדממת, ולקח להם כמה שניות לקלוט ולקשר את הדמות החבולה הזו עם הבחורה הצעירה שעושה שם קניות כל בוקר, לפעמים מגיעה אחה"צ עם הילד לקנות לו איזה ממתק, פעם בכמה זמן באה עם הבעל הנחמד שלה לקנות סיגריות, זו שתמיד מטופחת, תמיד מחייכת, תמיד מקסימה.

לא היה בי שום דבר מטופח ומקסים ביום ההוא. ולאף אחד לא היתה שום סיבה לחייך. אתם לא מחייכים כשדמות בלהות כזו נכנסת לתוך החיים השקטים שלכם ומזכירה לכם כמה מזוויע יכול להיות הקיום ממש כאן, כל כך קרוב, בלי שאתם מודעים אליו.

בעלי הבית הושיבו אותי מאחורי הקופה, והם ביקשו מהקונים המעטים לצאת, והם הביאו לי קרח ונעלו את הדלת ועשו כמיטב יכולתם לעזור. הקופאית החזיקה את איתמר, ומישהו חייג למשטרה, ואני בהיתי בכל הזמן הזה בנעליים הלבנות שלי, בטיפת הדם הזעירה שעל נעל שמאל שלי, על סף אפאתיה.

לא הייתי צריכה להרים את המבט כדי  לדעת שמהעבר השני של החלון יש אנשים. ילדים של בית ספר שבדיוק סיימו את יום הלימודים ורצו לקנות את הקולה שלהם, את הארטיק, את מה שלא היה הלהיט התורן באותו זמן. אולי הוציאו אותם מהחנות, אבל אף אחד לא יכל למנוע מהם להסתכל, והם לא התכוונו ללכת לשום מקום. הם ראו דם, אמיתי, לא בקולנוע. והם רצו לראות עוד. ואז הגיעו השוטרים, וכולם התפזרו.

____________________________________________

בעלי הנחמד לא עשה בעיות. בעלי הנחמד לא הכחיש. בעלי הנחמד הלך עם השוטרים כשהם באו לעצור אותו, ובעלי הנחמד בילה לילה במעצר, בזמן שאיתמר ואני נשארנו אצל ההורים שלי, ובעלי הנחמד הוציא את הדברים שלו מהבית בתוך שבוע. בעלי הנחמד התגרש ממני,  ובעלי הנחמד התחיל לשמוע קולות. בעלי הנחמד יצא מדעתו והתאשפז, ולא עניין אותו הילד שלו, או החיים שהוא השאיר מאחוריו. בעלי הנחמד הרג את עצמו שנתיים אחר כך, ושאלוהים יסלח לי, הייתי אדישה כלפי זה בדיוק כמו שהייתי אפאתית באותו יום שעזבתי אותו. האיש הזה שהרג את עצמו לא היה אותו איש שאיתו התחתנתי, זה לא היה אותו איש שישב וליטף את הבטן שלי במשך שעות כשהייתי בהריון וכמעט התעלף בחדר הלידה כשאיתמר נולד.

מתי נעלם הגבר שהתאהבתי בו? לא ברור, אבל הוא הלך לאיבוד איפשהו לאורך הדרך ואני לא ראיתי, לא יכולתי, אולי גם לא הייתי רוצה לעזור. אם היו סימנים מקדימים, הייתי עיוורת מכדי להבחין בהם, ובוקר אחד התעוררתי לצד מישהו זר, מישהו אלים, מישהו שרק אני רואה את צבעיו האמיתיים, ושכלפי חוץ נראה בריא, נורמלי ושפוי כמו כולנו. איזה בעל נחמד יש לך, היו אומרים לי תמיד. אתם זוג כל כך יפה.

מה זה יפה? מהמם.

____________________________________________

בפעם השניה שאנחנו נפגשים, איתמר כבר בן שמונה, והוא רץ לתוך בית הקפה בהתלהבות ילדותית, כולו שמח לבוקר של פינוק עם אמא שלקחה יום חופש מהעבודה לכבוד יום ההולדת שלו. תכננו ארוחת בוקר, ואז קניות יום הולדת של כל המתנות שהוא רק רוצה, ואחר כך ארוחת צהריים אצל סבתא ואחר כך, אם יהיה לנו כוח, אולי סרט. וכן, אני יודעת שאני מפנקת אותו טיפ טיפה יותר מדי, אבל מה אכפת לי, אין לי ילדים אחרים לפנק.

אנחנו מזמינים בקופה וההגשה היא עצמית, ואיתמר מתעקש ללכת לקחת את ההזמנה שלו לבד: "בסדר", אני אומרת לו, "אבל בזהירות, מותק, שלא תפיל שום דבר". אני רואה אותו מאזן את המגש שלו בשתי ידיים קטנות והלב שלי מתכווץ בגאווה. ילד שלי.

ואז המגש נוטה קצת שמאלה והסכו"ם נשמט על הרצפה. אופס.

"לא קרה כלום, ילד", אני שומעת קול גברי מאחורי, והשוטר שזה עתה נכנס בדלת עובר בשני צעדים גדולים את המרחק עד לדלפק השירות ומושיט לאיתמר סכו"ם חדש, "איפה אמא שלך? אין בית ספר היום?"

"אני בחופש היום", עונה לו איתמר בארשת חשיבות, "ואמא שלי פה, אנחנו ביום כיף. אתה דוד שוטר, נכון?"

הוא מסתובב אלי ואני נזרקת שנים אחורה, אל אותם צהריים, אל זוג השוטרים שהגיעו למכולת. השוטרת דיברה איתי, ורק היא, אבל לא שכחתי את פניו מאז. יש דברים שלא שוכחים, ביחוד אם הם חוזרים אלייך בחלומות לאורך שנים.

"יום כיף עם אמא זה חשוב", מסכים דוד שוטר עם איתמר, ומשגיח שהוא מניח את המגש בביטחה על השולחן, "שלום אמא", הוא אומר לי ומחייך, "גבר גבר יש לך כאן".

"נכון", אני מחייכת חזרה, מאתרת סוג של חוויה מתקנת בפגישה הזו, מחפשת טבעת נישואין ולא רואה שום דבר שאפילו מזכיר את האזיקים הזעירים בעולם, מקשיבה שניה לקול שצורח לי 'מה את עושה מטומטמת' בירכתי מוחי ומטאטאת אותו החוצה, "תודה שעזרת לו עם ה... נפילה הקטנה שקרתה לו".

"זה שום דבר", חיוכו מתרחב והוא פורע בחיבה את שיערו של איתמר, "חלק מהתפקיד של דוד שוטר הוא לעזור לילדים..." הוא מלכסן אלי מבט, "ולאמהות יפות".

"מה אתה אומר, איתמר?" מסתבר שאני הרבה יותר רהוטה כשהשפה התחתונה שלי לא נפוחה וכשמשקפי השמש שלי לא מסתירים פנסים בעיניים, "שנזמין את דוד שוטר לכוס קפה?"

איך החג הזה כמעט עשה ממני קציצות (אבל בסוף הראיתי לו מה זה)

לכבוד השנה החדשה הייתי אמורה לערוך מסיבת אקונומיקה חגיגית בביתי הקט, ומיד אחריה להכנס אל המטבח המבהיק מניקיון, ולהזכיר לו את יעודו המקורי שלא מומש מזה חודשים: לבשל.

תכננתי את המאורע ביני וביני במשך ימים רבים (טוב, שלושה), ערכתי בראשי רשימות קניות ולוח זמנים מסודר, כיוונתי שעון מעורר לבוקרו של ערב החג. הכל היה מתוזמן לפרטי פרטים. אפילו שילמתי לאנשים שישימו למרפי משו בקפה, ככה שהוא ישן, הבנזונה, ולא יפריע לדברים להתנהל כסדרם.

נחשו מה? מרפי עשוי מפאקינג פלדה.

דווקא התעוררתי בזמן, ועוד הספקתי ללכת לבנק, ואז חשבתי ללכת לסופר לקנות כמה דברים שהיו חסרים לי בבית  (חה חה. חסרים. לא היה לי בבית כלום, הייתי צריכה לקנות הכל), ולפי התכנון שלי, ב-12 כבר הייתי אמורה לסיים, להרים מסיבת אקונומיקה של שעה גג, עוד חצי שעה בישול, ויאללה להתעופף אל אבא שלי ואולי להספיק לעזור קצת בהכנות לארוחת החג, אפילו לנוח קצת, להתקלח ולהתלבש לפני שיגיעו שאר האורחים.

בפועל נתקעתי בסופר עד 12 וחצי, קניתי המון דברים שלא הייתי ממש צריכה ושכחתי חצי ממה שכן, בקופה נעמד מאחורי זוג עצבני על סף פירוק הנישואין וכל זה בגלל שהם לא מצאו חלב במקרר, השקיות היו כבדות מדי, וכשהגעתי הביתה על סף עילפון סידרתי את הקניות בכוחותי האחרונים וצנחתי אל המיטה לארבע שעות.

-no milk today. . שופרסל שלי, קריית שרת חולון, ערב ראש השנה-

אני לא צריכה לספר לכם מה מצב הצבירה של הישראלי הממוצע לאחר ארוחת חג. במקרה הטוב, אי אפשר לנשום, במקרה הפחות טוב, מגיעים הביתה ולא זזים 12 שעות לפחות, במקרה הגרוע מסיימים את הערב בחדר מיון (ולא, אני לא מגזימה, תסתכלו ברשומות של כל חדר מיון ותראו את גרף הפניות בערב חג מזנק בדרמטיות מעלה משל היה שיאן אולימפי בקפיצה לגובה).

לקח לי עד שבע בערב למחרת להתאושש מערימות האוכל שהכנסתי לגוף שלי, ואז למחרת התעוררתי עם כאב ראש אימתני  שכמו חיכה שכאב הבטן יעבור כדי לתקוף ולזכות במלוא תשומת הלב. איזו מסיבת אקונומיקה, איזה בישולים, לא יכולתי להרים את הראש אפילו. כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי נשכחו מלב ואני הייתי מוטלת כסמרטוט רצפה משומש על מיטתי נטולת הסדינים. לחברה אירחו לי תלתלי האבק שהתרוצצו בחדווה ברחבי הבית וקולות בטני המקרקרת הנעימו לי את שנתי הטרופה.

משואה לתקומה

אבל היום בבוקר, היום האחרון של החג, היום האחרון של החופש, התעוררתי נמרצת כפנתר בשבע וחצי בבוקר. סיור מהיר על הפיד בפייסבוק גילה לי שכלום לא קורה (שבע וחצי בבוקר, מטומטמת, מה את בדיוק חושבת שיכול לקרות שם?) ולכן זינקתי מהמיטה (טוב, קמתי לאט ובחריקת עצמות), הסתערתי על המטאטא (הסתכלתי עליו בשאט נפש ורשמתי לעצמי לקנות חדש) ומסיבת האקונומיקה יצאה לדרך.

מים מים בששון ונהרות אקונומיקה בשמחה כפולה ומכופלת. אוי איזה גועל, אוי כמה ג'יפה, טוב שבאמת לא התקשרו למחלקת התברואה לדווח עלי. איכס, איזה לכלוך. רק מהשערות שהכלבה של אחי השירה יכולתי להרכיב כלב חדש. אבל מי בכלל רוצה עוד כלב, מספיקה לי המטומטמת המפורעשת הזו, איזו זוועה. טאטאתי את ערימת השיער הגועלית הזו הצידה. רק זה חסר לי, לסחוב את זה עם המים ולסתום שוב את הביוב. הו לא.

אפטר פארטי

כשהכל נגמר והבית הריח כמו פארק מים מקורה בעונת החורף בשעת הפתיחה (כלור. המון כלור. ואקונומיקה) הגדלתי לעשות והחלפתי מצעים. מי שמכיר אותי יום יומיים יודע איזו מטלה זו בשבילי וכמה זה לא מובן מאליו. אני לא אתפלא אם המשאית עם הצל"שים מחכה לי מתחת לבית.

-עד הפעם הבאה. המיטה שלי, הבוקר-

אז מה נשאר? נכון, לבשל

מעצם היותי בחורה מסודרת ומאורגנת, הכינותי מראש את כל אשר ידרש לי על משטח עבודה נקי. רק אל תשאלו אותי על כמויות, אין לי מושג. אני זורקת לפי מה שנראה לי נכון, ובדרך כלל זה עובד הכי טוב...

בשר טחון

ביצה

שום

כותש שום (כמה מפתיע)

פירורי לחם

רסק עגבניות

שמן

מלח

פלפל שחור

פפריקה חריפה

אורז לבן

דבר ראשון, כותשים שום אחד

נכון, אפשר להשתמש בשום כתוש מוכן, אבל אני לא אוהבת את זה. חלק מהעניין זה להסתובב אחר כך במשך כל היום עם ריח השום על האצבעות. אם הייתי בחורה וולגרית, הייתי מכניסה פה איזו אנלוגיה, אבל אני לא, ואנחנו מדברים על אוכל, אז אולי באמת יותר טוב שאשתוק.

בקערה מערבבים את תערובת הקציצות:

בשר, מלח פלפל ופפריקה (אני מתפרעת ועושה את זה מה זה חריף. לא כולם אוהבים את זה, אז תעשו מה בא לכם), חצי מכמות השום שכתשנו, ביצה, ובסוף פירורי לחם. לא יותר מדי, רק מספיק להחזיק את התערובת, אחרת זה יצא מה-זה לא טעים. אבל אל תתקמצנו, או שכל הקציצות יתפרקו ומה שתקבלו יהיה רוטב בולונז עם המון שום. לא שזה לא טעים/שימושי, אבל לא לילד הזה פיללנו.

אש אש מדורה

בזמן שנותנים לתערובת לנוח (רק קצת!) מחממים שמן בסיר. לא יותר מדי, כן?  בשלב הזה אפשר לחתוך תפוח אדמה אחד לפרוסות דקות. לא ממש חייבים, אבל זה מוסיף לטעם.

כשהשמן חם, זורקים לתוכו את שארית השום הכתוש, מאזינים בתענוג לקולות הפצפוץ שלו ושניה לפני שמריחים שרוף מוסיפים את פרוסות תפוח האדמה וחצי כוס מים. שירגעו שם. אל כל זה מוסיפים קופסת רסק עגבניות (הקטנה קטנה. הכי קטנה. כמה יש שם? 100 ג'? אז כזה), מלח, פלפל ופפריקה, מנמיכים את האש ומתפנים לטפל בתערובת הקציצות שעד לאותו רגע ישבה לה שאננה בצד ולא חשדה במאומה.

זה לא פלסטלינה ולא קובבות מבוץ

הטכניקה מאוד פשוטה: מרטיבים את הידיים, לוקחים קצת מהתערובת ויוצרים קציצה מוארכת. למה מוארכת ולא עגולה? כי ככה סבתא שלי היתה מכינה את זה, ועם מסורת לא מתווכחים.

הקציצות צריכות להיות קטנות יחסית, כאלו שנבלעות בביס אחד, מקסימום שניים. דברים טובים באים באריזות קטנות. וחוצמזה, ככה זה מתבשל יותר מהר, ואנחנו כבר מה-זה רעבים, לא?

-היי! אל תגעו! זה עוד לא מבושל!-

לי יצאו 25 קציצות קטנות, מפתות ומעוררות תיאבון. בלי לחכות הרבה זרקתי אותן לרוטב שבעבע על הכיריים והציף את המטבח בריח ניחוח שהעלים כמעט לחלוטין את ריחות האקונומיקה ששלטו שם קודם.

אפילו ניקיתי את השיש ושטפתי את הכלים.

בזמן שהקציצות התבשלו, הכנסתי אורז למיקרו (נו, אל תגידו לי שאתם לא יודעים להכין אורז לבן) והטסתי את עצמי למקלחת מהירה עד שהכל יהיה מוכן. אפילו הספקתי להרוג ג'וק צעיר (הוא היה קטן מכדי להחשב מפחיד) שסבר בטעות שהוא מוזמן לארוחת צהריים.

ואחרי הכל, עוד שמתי לי בקופסה בצד את ארוחת הצהריים של מחר, לפני שמכות הארבה השוכנות פה בבית יבואו ויטרפו את הכל.

מחבקת אסלות או: I'm sick and tired of always being sick and tired

"עכשיו אני לא הולכת לאכול שבוע. חכי תראי", אמרתי לה כשעשינו את דרכנו החוצה מדיזינגוף סנטר בואכה הרחוב התל אביבי רווי הערפיח.

"אל תדברי שטויות", היא אמרה לי, "ובאמת אני רעבה, אולי נלך לאכול משו?"

"תאכלי את. לי בכלל אין חשק", אני רוצה לראות את הבחורה שתלך לאכול אחרי נסיון הירואי לשופינג שבו שום דבר לא עלה עליה, "ונשב בחוץ. שיתנו לי לעשן".

בי נשבעתי: שבוע אני אוכל רק סיגריות ושום דבר אחר. גועל נפש מה שנהיה ממני. פרה. בהמה. בטטה. איכס, מגעילה, מגעילה.

 

חבל שלא חשבתי על מליון דולר: איכשהו יצא שבאמת לא אכלתי כלום כמעט שבוע.

 

---

 

זה דווקא היה יום מוצלח. יצאתי מוקדם מהעבודה, הלכתי לטייל, ראיתי אנשים, פגשתי חברה אהובה במיוחד. נכון שהסיבוב בזארה דיכא אותי עד עפר ושלח אותי היישר לקולקציית ההריוניות של פוקס, אבל אפילו לזה היתה חוויה מתקנת (ועל כך בפעם אחרת). חזרתי הביתה עייפה אך מרוצה, כיוונתי שעון לשש בבוקר, והלכתי לישון בלי לבלוס שטויות (עדיין הייתי במוד האנורקטי) ובלי להדליק את המחשב.

 

התעוררתי כמה דקות לפני שש: הקיבה שלי החליטה לפתוח את הבוקר עם קצת תרגילי כושר וזינקה לה לעבר הגרון. מאיפה החוצפה, מנוולת, חשבתי כשגררתי את עצמי חזרה למיטה, לפחות חכי שאתעורר בפעם הבאה. מצד שני, איפשהו הייתי מרוצה שהגוף שלי משתף פעולה כל כך יפה עם משטר הדיאטה שהתכוונתי לכפות עליו בימים הבאים, הצצתי בשעון, הקציתי לעצמי עוד חצי שעה שינה בתור פרס, וניסיתי להרדם.

 

זיבי הצלחתי.

 

קיבתי הסוררת כנראה  החליטה שישנתי די, ופחות מחמש דקות אחר כך שוב הייתי בשירותים, מחבקת את האסלה שבטח לא הבינה מה מקור פרץ האהבה הזה שנחת עליה על הבוקר. אני תמיד אומרת שהאהבה מסריחה, והבוקר הזה זה היה נכון במיוחד, אלא אם בעולמן של האסלות מיצי קיבה חומציים ושחורים מקולה זירו לא נחשבים לדבר מסריח. מצד שני אסלות ידועות ביכולתן לספוג גם דברים גרועים יותר, ובואו לא ניכנס לפרטים גרפיים, ובקיצור, אינני מבינה גדולה בעולם המושגים של אסלות בכל מה שקשור לסימפוניית הריחות המתנגנת בסביבתן היומיומית וטוב שכך.

 

 

 

חצי שעה אחר כך כבר הבנתי שאין טעם להלחם בזה: הקיבה שלי החליטה להיות אולימפית ולהמשיך להתאמן בזינוקים, האסלה שלי הולכת לקבל המון אהבה בשעות הקרובות, ואת אף אחד לא מעניין שאני לגמרי לא בעניין, או שיש לי עבודה ללכת אליה ואפס כוח לכל השיט הזה. ככה זה.

 

כשלקראת ארבע התחלתי להרגיש קצת יותר טוב, לא חיכיתי שזה יהיה הרבה יותר טוב. התחרפנתי כל היום מלא לעשות כלום, ויצאתי מהבית כשאני משוכנעת שהגרוע מכל מאחורי, שכל הרעל נשטף החוצה ממני ושתוך כמה שעות אהיה כמו חדשה.

 

---

 

תוך כמה שעות הייתי באמת כמו חדשה: כמו סחבה חדשה. כבר בארומה, שם נפגשתי עם חבר טוב, הייתי צריכה להבין שמשו לא בסדר כשלא הייתי מסוגלת לשתות קפה, אבל הזמנתי קולה זירו והתעלמתי. כשבדרך הביתה, באוטובוס, חזרה תחושת הבחילה, אמרתי לעצמי שזה בגלל הנהג שודים המעפן הזה, וכשבקושי גררתי את עצמי במעלה 62 המדרגות האינסופיות אל ביתי הקט, נזפתי בעצמי מרה על כל הסיגריות שעישנתי ביומיים האחרונים והבטחתי לעצמי להפחית.

 

כל ההבטחות, הנזיפות וההתעלמויות לא עזרו לי למחרת בבוקר, כשמד הסוכר שלי הראה 342 והייתי חצי מעולפת וחסרת כוחות. נכון שבערב לפני, כשחזרתי הביתה, הרגשתי עוד חלושס, אבל אמרתי לעצמי - מילא. תעבדי מחר מהבית, תנוחי כל הסופ"ש, ונגמר. אבל כשהבוקר הגיע ולא היה לי כוח אפילו לנשום, כשרק המחשבה על להרים את הראש מהכרית נראתה לי אתגר קשה מדי - כבר היה ברור שמשו כאן מאוד מאוד לא בסדר.

 

טוב, אמרתי לעצמי, לכי לרופא וקחי הפניה לחדר מיון.

עצמי ענתה לי מייד: אין בעיה. נראה אותך קמה לשטוף פנים.

 

צדקה הזונה. לא היה לי כוח.

 

---

 

לקח לי עוד שלוש שעות להתיישב במיטה, עוד חצי שעה להבין שאין מצב שאני מגיעה לקופת חולים בחתיכה אחת, ועוד סיבוב לחדר האמבטיה לשטוף פנים ולהיאחז בכיור שימנע ממני ליפול כדי לקלוט שאפילו מונית אני לא יכולה להזמין כדי לנסוע למיון: אין מצב בחיים שהייתי מצליחה לרדת לבד ארבע קומות ולעבור את מחסום הפקידות בכניסה למיון שישאלו אותי למה באתי.

 

תהרגו אותי אם אני זוכרת איך מצאתי את הטלפון שלי, איך הזמנתי אמבולנס ואיך השארתי את הדלת לא נעולה כדי שהפרמדיקים יוכלו להכנס. אני לא זוכרת כלום מהנסיעה, אני לא זוכרת כלום מהסופ"ש, ועד יום ראשון בשעות אחה"צ המאוחרות הייתי מאופסנת לבטח במחלקת טיפול נמרץ, חסרת תועלת לחלוטין ולא מסוגלת לתקשר. על לאכול בכלל לא היה מה לדבר, לא יכולתי להתישב בלי להרגיש סחרחורת, ושנאתי את עצמי על עצם העובדה שהפכתי לסמרטוט גועלי שכזה.

 

כשקצת השתפרתי, הווה אומר רמות הסוכר שלי התייצבו קצת ויכולתי לנשום בלי מסכת חמצן, העבירו אותי למחלקה פנימית. ההבדל תהומי: בטיפול נמרץ את לא יכולה להגיד "איי" בלי שמישו יתייצב לידך וישאל מה קרה ומה כואב לך. במחלקה פנימית את יכולה לחכות ארבע שעות לרופא בלי שבכלל ידברו איתך, ואז יגיע איזה מתמחה טרוט עיניים לעשות לך קבלה למחלקה וכל כך יתרגש מהעובדה שאת לא בת 92 אלא רק שנתיים מבוגרת ממנו, וישכח לשאול חצי מהשאלות שהוא אמור לשאול וכשיגיע הזמן לבדיקה הגופנית הוא יובך כמו בתול ביום חופתו ויגיד לך ש"אם את לא רוצה אז לא חייבים".... וזה דווקא מבחור שהיייתי מוכנה לעבור אצלו בדיקה גופנית מתי שהוא רק רוצה. שיבוא בזה הרגע. ממש עכשיו.

 

---

 

 

כמו שאפשר להבין, עכשיו אני כבר בסדר. התיאבון שלי לא ממש חזר אלי, וטוב שכך, כי הקיץ בפתח וארורה אהיה אם אאפשר לתחת שלי להמשיך לגדול באין מפריע. מה שלא אומר, כמובן, שאקדם בברכה עוד אפיזודת אשפוז כזו. ורוס נסטי אחד ששיבש לי את כל המערכות בגוף הוא די והותר, תודה רבה, וכרטיס הריקודים שלי עם מרפאות ורופאים כבר מלא: מחר אמורים לשחרר אותי מפה (כן כן, אני עדיין כאן, וסוף סוף בזכות חברה טובה מלאכית על פני האדמה אני והמחשב שלי שוב יחד), וביום חמישי אני כבר באיכילוב לעוד זריקה בעין. מי אמר שאין למה לחכות, מי.

"סעי, יש לך עוד" או: פרובוקציה בשקל

כל ילד יודע כבר מגיל חמש בערך שהדרך הטובה ביותר למשוך את תשומת ליבה של הילדה הכי יפה בגן הוא למשוך לה בצמות, לחטוף לה את הצעצוע או לקרוע לה את הציור שעליו עמלה וטרחה בריכוז כה רב. הפשטות הלא מתוחכמת הזו עובדת, מסתבר, גם על ילדות גדולות יותר, אלו שכבר מזמן אין להן צמות (כי להסתפר קצר זה הרבה יותר שיקי) ובמקום לשחק במכוניות צעצוע יש להן כבר רכב חברה.

במקאן אריקסון לקחו את הרעיון הבסיסי הזה ובנו עליו את הקמפיין החדש של בירה גולדסטאר. וככה זה עבד: לפני שבועיים, מינוס פלוס, עלה לו ליוטיוב סרטון קמפיין של בחור אנונימי בשם עודד, AKA עודד המחנה – שכשמו כן הוא, מציע שירותי חניה לנשים. הסרטון מציג שתי בחורות שנאבקות באומץ באתגר שבלהכנס לחניה. הן נורא משתדלות, הבנות, ובאמת שיש להן כוונות טובות, אבל באיזשהו שלב אפילו הן מתייאשות: "תתקשרי לעודד", מציעה בחורה א' לבחורה ב', וזו לא מתווכחת, מחייגת, ווך דקות מגיעה הישועה בדמותו של עודד ההו כה שרמנטי, חמוש בקסדה ובחיוך מסנוור. בשיא הנונשלנטיות הוא נכנס לרכב, בלי לטרוח להוריד את הקסדה מתלתליו, מחנה תוך שניות בוירטואוזיות ראויה להערצה, קוצר את תשואות הבנות ומפליג על קטנועו המצ'וקמק לעבר האופק. דה אנד.




מי זה עודד? מאיפה הוא בא? האם הוא באמת כזה טוב בחניות? למי שייך מספר הטלפון שמופיע בסרטון? זה באמת שלו? ולמה, הו למה הוא כזה שוביניסט שמרוצה מעצמו?  כל כך הרבה שאלות, ותשובה אין.

הסרטון עורר את זעמן של הבנות, כצפוי: מה זה הגועל נפש הזה, עאלק לא יודעות להחנות, אני שמה בכיס הקטן את כל הגברים שאני מכירה. תגובות נרגשות ודיונים סוערים צצו בפייסבוק, שם נפתח עמוד לעודד המחנה, ואז הגיע הגילוי: לא שירותי חניה ולא נעליים, כולו קמפיין של גולדסטאר שלוחץ על הנקודה הכל כך רגישה של נשים, שסובלות מתדמית של נהגות גרועות -  וריאציה על משיכת הצמות מגיל הגן.

הקלישאה הישנה של "אין דבר כזה פרסום שלילי, העיקר שמאייתים את השם שלך נכון" עלתה לי לראש איך ששמעתי על הקמפיין הזה. כי תשמעו, זה עבד. כן הרגיזו, לא הרגיזו, את תשומת הלב המקווה זה השיג. נכון, הם הלכו על הטריק הכי ישן בספר, אבל למה להחליף סוס מנצח.

אני בכלל לא מתכוונת להכנס פה לדיון בשאלה של מי נוהג טוב יותר, ואיך קורה שעשור אחרי תחילת המילניום עדיין יש מקום בעולם לפרסומות סקסיסטיות שכאלו. את הויכוחים האלה אני משאירה לאחרים.

כדי להכריע בשאלה "מי חונה יותר טוב, גברים או נשים?" נפתחה גם אפליקציית הפייסבוק של "פארק פייט": משתמשים בפייסבוק מתבקשים להחנות מכונית וירטואלית, במינימום זמן. לא הצלחת? סבבה, אפשר לנסות שוב, אבל כל כישלון יוריד את הממוצע של קבוצת המין שלך.

אני, אישית, ישבתי מול המשחק הזה בלי יכולת להתנתק. זה ממכר לאללה. כל דפיקה של הרכב הוירטואלי גרמה לי לפרץ צחוק בלתי נשלט, המוסיקה שיש ברקע רק מוסיפה לשעשוע, ואני חושבת שהורדתי את ממוצע הזמן של הבנות בצורה משמעותית, אבל לא אכפת לי. העיקר שאני נהנית.

בשורה התחתונה, לא ברור לי מה יש כל כך להתעצבן מהפרסומת הזו. במקום להתעצבן על הגברים השוביניסטיים המגעילים, אני חושבת שעדיף לשחק איתם,  כי אחרי שהם מושכים  לך בצמות, לגמרי יכול להיות שתעברו למשחקים מסוג אחר לגמרי. לא יותר טוב?

Look&Listen

---

ללא מילים

את ואני זה לנצח

פיבי יקרה (יקרה! חה! כפויית טובה שלא יודעת להעריך, זה מה שאת!),

אנחנו מכירים שנים, ואף פעם לא התייחסת אלי כמו שצריך. חשבת שאני תמיד אהיה שם, שלא משנה מה תעשי לי - אני אשתוק. חשבת שתוכלי למתוח את גבולות ההתעללות עד קצה גבול היכולת ואני לעולם לא אעזוב, כעבד נרצע, שאחכה לפירורי פינוק נדירים שהואלת בטובך לזרוק לי מדי פעם.

אני מצטער, חמדתי, אהובתי, משוש חיי. זה לא הולך ככה. המצב הזה לא יכול להמשך.

אני לא יודע אם בכלל טרחת לשים לב, אבל בשנים האחרונות אני הולך ונשבר. בעצם, למה שתשימי לב? את כל כך עסוקה בסיפוקים מיידיים, לא עוצרת לרגע לחשוב על העתיד, כל מה שמעניין אותך זה הכאן והעכשיו. כשתתעוררי, ואני מניח שזה יהיה בקרוב, זה יהיה מאוחר מדי, כי אני כבר לא אהיה כאן. ואת, את לא תוכלי להיות אישה שלמה בלעדי.

כן, את יכולה לחפש תחליפים, לשלם הון תועפות כדי לנסות ולשחזר את מה שהיה לנו פעם, אבל זה לא ישנה. התוצאות של מעשייך הן לא משהו שתוכלי למחוק, ואת צריכה לחיות איתן לנצח. לא תהיה אפילו פעם אחת שתסתכלי על עצמך במראה בלי לזכור מה עשית לי, בלי להרגיש את האשמה רובצת על צווארך כאבן ריחיים, בלי להתגעגע לאישה שהיית פעם, לפני שכל זה התחיל, ולדעת שאם רק היית מתייחסת אלי יותר יפה, כל זה לא היה קורה.

אבל יודעת מה? אני מוכן לסלוח. אני מוכן לתת לך עוד הזדמנות אחד לפני שאני עוזב סופית. כי למרות הכל, אני יודע, וגם את יודעת עמוק בפנים, שאת ואני נועדנו להיות ביחד. הפרידה בינינו בלתי אפשרית. כמה שאהיה עלוב, כמה שתהיי זונה, כמה שכולם יסתכלו עלינו מהצד ויגידו דברים מרושעים ונוראים ואיומים. את ואני זה לנצח. לנצח.

אז בואי, בייבי, רק תראי לי טיפה נכונות, את צריכה רק לעשות דבר אחד בשבילי, פצפון, כדי שאדע שאכפת לך. לחיצה קטנטונת פה, ואז, השמיים הם הגבול, את ואני נרכב לעבר השקיעה, על המטוס בואכה מנהטן, ושימותו הקנאים.

באהבה רבה למרות הכל,

השיער שלך.

בייגה שוחט נדחף בתור

-גם לי יצטרכו לעשות את זה-

אז איחרתי. אז מה. אפשר לחשוב. זה לא שזה קורה לי על בסיס קבוע, ובדרך כלל אני תמיד מגיעה לפגישות לפני הזמן, אבל הפעם היתה לי סיבה טובה: לא עצמתי עין עד חמש בבוקר. זה בכלל לא מצחיק. נסו אתם לצוות על העיניים שלכם להיעצם כשהן יודעות שעל הבוקר הן הולכות לחטוף טיפול בהלם.

כן כן, מסתבר שניתוח אחד ומי יודע כמה טיפולי לייזר לא מספיקים לזוג עיני הסוררות. לא ולא, הן חייבות לנסות את כל סוגי הטיפולים שיש למרפאת העיניים באיכילוב להציע, את כל סוגי הבדיקות, להכיר אישית כל אחות ואחות ולקרוץ לכל הרופאים ולאופטומטריסט גם. למה להסתפק במועט, כשאפשר לסחוט ערימות של צומי מכל הצוות הרפואי, וגם מהפקידות? למה ללכת על קטן? בשבילנו, חברים וחברות, רק הכי גדול, הכי מסובך, הכי ערימות-ניירת-סידורים-בירוקרטיים-מלחמות-עם-קופת-חולים שאפשר.

אין לי כוח, חשק או עצבים להתחיל להסביר מה לא בסדר שם בפנים, מאחורי הלבן של העין. זה לא משנה שום דבר, וממילא מה שיותר מעניין אותי זה איך למען השם משתלטים על הבלגן הזה וגורמים לו להיעלם. ניתוח זה דרסטי מדי, אבל טיפולי לייזר, מסתבר, כבר לא יכולים להביא תועלת ולו רק בגלל העובדה שכבר אין נקודה אחת על הרשתית שלי שלא נצרבה. פשוט אין מקום. אבל את כלי הדם שהחליטו שהעיניים שלי הן המקום הכי טוב בעולם להתנחל בו, זה לא מעניין. עבורם הרשתית שלי היא נווה אילן והם חבורת פקאצות מצווחות שמתנחלות שם בתקווה לראות את צל צילו של זנב זנבו של אלירז, ובדיוק כמו אותן פקאצות, יהיה קשה מאוד לסלק אותם.

האופציה היחידה שיש לי כרגע, היא לקבל זריקה לעין, או כמו שאני קוראת לזה, זין בעין. מדובר בחומר שנקרא אווסטין, שבמקור שימש לטיפול בחולי סרטן. ידוע שהוא מונע מהגידולים הסרטניים לפתח כלי דם, אז HELL, למה לא להשתמש בו ברשתית שכלי הדם בה החליטו פתאום להשתולל?


אני לא מפחדת ממחטים. ממש לא. יש לי איתן רומן ארוך ארוך כבר מגיל 17. הן, אני והאינסולין מנהלים יחסי אהבה שנאה כבר שנים, ככה שאני רגילה אליהן, אני פוגשת אותן ארבע פעמים ביום ולפעמים יותר, אבל אינעל העולם - זריקה בעין? בעין?!?!

לא בעפעף, לא מהצד, לא בשום דרך עוקפת. חה! הולכים על ההארדקור: מחט ישר לזגוגית העין. ומעניין את התחת הענק שלי שזו מחט דקה לאללה, שזה לוקח בדיוק דקה, ששמים טיפות מרדימות לפני זה ושלא מרגישים שום שום כלום. זו עדיין פאקינג מחט! בעין! שלי!

אז תגידו אתם, איך אפשר לישון כשאתם יודעים שזה מה שמחכה לכם בבוקר?



הגעתי באיחור של שעה, חיכיתי בתור כדי למסור טפסים חצי שעה, שלחו אותי למוקד קופת חולים כדי לעדכן את התאריך על הטופס 17, חזרתי, שמו לי טיפות מרחיבות, הן לא עזרו. שמו לי שוב, ושוב, ושוב, כל עשרים דקות. אחר כך חיכיתי בתור לצילום-צהבת (תקראו תקראו. פעם חשבתי שזה מפחיד. היום אני צוחקת על עצמי), ואז חיכיתי עוד שעה וחצי (!) כדי להכנס לרופאה. לפחות הייתי בחברה טובה:במרחק שני כסאות ממני ישב בייגה שוחט, וחיכה לאותה רופאה בדיוק. אממה, הוא לא היה שם יותר מחצי שעה: הגיע, שמו לו טיפות, חיכה עשר דקות, נכנס, יצא, והיה כלא היה.



אז מה היה לנו שם

היסטריה, טיפות מרחיבות אישונים שמעניקות לך חינם אין כסף לוק מסומם משהו, הזרקת חומר ניגודי לוריד שצובע את הכל בצהוב (הכל! העור צהוב, השתן צהוב, הלבן של העיניים צהוב), צילום של הרשתית, בדיקות עיניים מסנוורות, יום עבודה שהלך לאיבוד וטשטוש מוחלט של הראייה. ואחרי כל זה, לא רק שדחו לי את הזריקה הזו לתחילת פברואר, אלא גם נתנו לי בונוס: כדי לא לעשות אפליות, גם העין השניה תקבל את אותו טיפול בדיוק. יא וולי, איזה פחד.