לכבוד השנה החדשה הייתי אמורה לערוך מסיבת אקונומיקה חגיגית בביתי הקט, ומיד אחריה להכנס אל המטבח המבהיק מניקיון, ולהזכיר לו את יעודו המקורי שלא מומש מזה חודשים: לבשל.
תכננתי את המאורע ביני וביני במשך ימים רבים (טוב, שלושה), ערכתי בראשי רשימות קניות ולוח זמנים מסודר, כיוונתי שעון מעורר לבוקרו של ערב החג. הכל היה מתוזמן לפרטי פרטים. אפילו שילמתי לאנשים שישימו למרפי משו בקפה, ככה שהוא ישן, הבנזונה, ולא יפריע לדברים להתנהל כסדרם.
נחשו מה? מרפי עשוי מפאקינג פלדה.
דווקא התעוררתי בזמן, ועוד הספקתי ללכת לבנק, ואז חשבתי ללכת לסופר לקנות כמה דברים שהיו חסרים לי בבית (חה חה. חסרים. לא היה לי בבית כלום, הייתי צריכה לקנות הכל), ולפי התכנון שלי, ב-12 כבר הייתי אמורה לסיים, להרים מסיבת אקונומיקה של שעה גג, עוד חצי שעה בישול, ויאללה להתעופף אל אבא שלי ואולי להספיק לעזור קצת בהכנות לארוחת החג, אפילו לנוח קצת, להתקלח ולהתלבש לפני שיגיעו שאר האורחים.
בפועל נתקעתי בסופר עד 12 וחצי, קניתי המון דברים שלא הייתי ממש צריכה ושכחתי חצי ממה שכן, בקופה נעמד מאחורי זוג עצבני על סף פירוק הנישואין וכל זה בגלל שהם לא מצאו חלב במקרר, השקיות היו כבדות מדי, וכשהגעתי הביתה על סף עילפון סידרתי את הקניות בכוחותי האחרונים וצנחתי אל המיטה לארבע שעות.
-no milk today. . שופרסל שלי, קריית שרת חולון, ערב ראש השנה-
אני לא צריכה לספר לכם מה מצב הצבירה של הישראלי הממוצע לאחר ארוחת חג. במקרה הטוב, אי אפשר לנשום, במקרה הפחות טוב, מגיעים הביתה ולא זזים 12 שעות לפחות, במקרה הגרוע מסיימים את הערב בחדר מיון (ולא, אני לא מגזימה, תסתכלו ברשומות של כל חדר מיון ותראו את גרף הפניות בערב חג מזנק בדרמטיות מעלה משל היה שיאן אולימפי בקפיצה לגובה).
לקח לי עד שבע בערב למחרת להתאושש מערימות האוכל שהכנסתי לגוף שלי, ואז למחרת התעוררתי עם כאב ראש אימתני שכמו חיכה שכאב הבטן יעבור כדי לתקוף ולזכות במלוא תשומת הלב. איזו מסיבת אקונומיקה, איזה בישולים, לא יכולתי להרים את הראש אפילו. כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי נשכחו מלב ואני הייתי מוטלת כסמרטוט רצפה משומש על מיטתי נטולת הסדינים. לחברה אירחו לי תלתלי האבק שהתרוצצו בחדווה ברחבי הבית וקולות בטני המקרקרת הנעימו לי את שנתי הטרופה.
משואה לתקומה
אבל היום בבוקר, היום האחרון של החג, היום האחרון של החופש, התעוררתי נמרצת כפנתר בשבע וחצי בבוקר. סיור מהיר על הפיד בפייסבוק גילה לי שכלום לא קורה (שבע וחצי בבוקר, מטומטמת, מה את בדיוק חושבת שיכול לקרות שם?) ולכן זינקתי מהמיטה (טוב, קמתי לאט ובחריקת עצמות), הסתערתי על המטאטא (הסתכלתי עליו בשאט נפש ורשמתי לעצמי לקנות חדש) ומסיבת האקונומיקה יצאה לדרך.
מים מים בששון ונהרות אקונומיקה בשמחה כפולה ומכופלת. אוי איזה גועל, אוי כמה ג'יפה, טוב שבאמת לא התקשרו למחלקת התברואה לדווח עלי. איכס, איזה לכלוך. רק מהשערות שהכלבה של אחי השירה יכולתי להרכיב כלב חדש. אבל מי בכלל רוצה עוד כלב, מספיקה לי המטומטמת המפורעשת הזו, איזו זוועה. טאטאתי את ערימת השיער הגועלית הזו הצידה. רק זה חסר לי, לסחוב את זה עם המים ולסתום שוב את הביוב. הו לא.
אפטר פארטי
כשהכל נגמר והבית הריח כמו פארק מים מקורה בעונת החורף בשעת הפתיחה (כלור. המון כלור. ואקונומיקה) הגדלתי לעשות והחלפתי מצעים. מי שמכיר אותי יום יומיים יודע איזו מטלה זו בשבילי וכמה זה לא מובן מאליו. אני לא אתפלא אם המשאית עם הצל"שים מחכה לי מתחת לבית.
.jpg)
אז מה נשאר? נכון, לבשל
מעצם היותי בחורה מסודרת ומאורגנת, הכינותי מראש את כל אשר ידרש לי על משטח עבודה נקי. רק אל תשאלו אותי על כמויות, אין לי מושג. אני זורקת לפי מה שנראה לי נכון, ובדרך כלל זה עובד הכי טוב...
בשר טחון
ביצה
שום
כותש שום (כמה מפתיע)
פירורי לחם
רסק עגבניות
שמן
מלח
פלפל שחור
פפריקה חריפה
אורז לבן
דבר ראשון, כותשים שום אחד
נכון, אפשר להשתמש בשום כתוש מוכן, אבל אני לא אוהבת את זה. חלק מהעניין זה להסתובב אחר כך במשך כל היום עם ריח השום על האצבעות. אם הייתי בחורה וולגרית, הייתי מכניסה פה איזו אנלוגיה, אבל אני לא, ואנחנו מדברים על אוכל, אז אולי באמת יותר טוב שאשתוק.
בקערה מערבבים את תערובת הקציצות:
בשר, מלח פלפל ופפריקה (אני מתפרעת ועושה את זה מה זה חריף. לא כולם אוהבים את זה, אז תעשו מה בא לכם), חצי מכמות השום שכתשנו, ביצה, ובסוף פירורי לחם. לא יותר מדי, רק מספיק להחזיק את התערובת, אחרת זה יצא מה-זה לא טעים. אבל אל תתקמצנו, או שכל הקציצות יתפרקו ומה שתקבלו יהיה רוטב בולונז עם המון שום. לא שזה לא טעים/שימושי, אבל לא לילד הזה פיללנו.
אש אש מדורה
בזמן שנותנים לתערובת לנוח (רק קצת!) מחממים שמן בסיר. לא יותר מדי, כן? בשלב הזה אפשר לחתוך תפוח אדמה אחד לפרוסות דקות. לא ממש חייבים, אבל זה מוסיף לטעם.
כשהשמן חם, זורקים לתוכו את שארית השום הכתוש, מאזינים בתענוג לקולות הפצפוץ שלו ושניה לפני שמריחים שרוף מוסיפים את פרוסות תפוח האדמה וחצי כוס מים. שירגעו שם. אל כל זה מוסיפים קופסת רסק עגבניות (הקטנה קטנה. הכי קטנה. כמה יש שם? 100 ג'? אז כזה), מלח, פלפל ופפריקה, מנמיכים את האש ומתפנים לטפל בתערובת הקציצות שעד לאותו רגע ישבה לה שאננה בצד ולא חשדה במאומה.
זה לא פלסטלינה ולא קובבות מבוץ
הטכניקה מאוד פשוטה: מרטיבים את הידיים, לוקחים קצת מהתערובת ויוצרים קציצה מוארכת. למה מוארכת ולא עגולה? כי ככה סבתא שלי היתה מכינה את זה, ועם מסורת לא מתווכחים.
הקציצות צריכות להיות קטנות יחסית, כאלו שנבלעות בביס אחד, מקסימום שניים. דברים טובים באים באריזות קטנות. וחוצמזה, ככה זה מתבשל יותר מהר, ואנחנו כבר מה-זה רעבים, לא?
-היי! אל תגעו! זה עוד לא מבושל!-
לי יצאו 25 קציצות קטנות, מפתות ומעוררות תיאבון. בלי לחכות הרבה זרקתי אותן לרוטב שבעבע על הכיריים והציף את המטבח בריח ניחוח שהעלים כמעט לחלוטין את ריחות האקונומיקה ששלטו שם קודם.
אפילו ניקיתי את השיש ושטפתי את הכלים.
בזמן שהקציצות התבשלו, הכנסתי אורז למיקרו (נו, אל תגידו לי שאתם לא יודעים להכין אורז לבן) והטסתי את עצמי למקלחת מהירה עד שהכל יהיה מוכן. אפילו הספקתי להרוג ג'וק צעיר (הוא היה קטן מכדי להחשב מפחיד) שסבר בטעות שהוא מוזמן לארוחת צהריים.
ואחרי הכל, עוד שמתי לי בקופסה בצד את ארוחת הצהריים של מחר, לפני שמכות הארבה השוכנות פה בבית יבואו ויטרפו את הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה