פיבי יקרה (יקרה! חה! כפויית טובה שלא יודעת להעריך, זה מה שאת!),
אנחנו מכירים שנים, ואף פעם לא התייחסת אלי כמו שצריך. חשבת שאני תמיד אהיה שם, שלא משנה מה תעשי לי - אני אשתוק. חשבת שתוכלי למתוח את גבולות ההתעללות עד קצה גבול היכולת ואני לעולם לא אעזוב, כעבד נרצע, שאחכה לפירורי פינוק נדירים שהואלת בטובך לזרוק לי מדי פעם.
אני מצטער, חמדתי, אהובתי, משוש חיי. זה לא הולך ככה. המצב הזה לא יכול להמשך.
אני לא יודע אם בכלל טרחת לשים לב, אבל בשנים האחרונות אני הולך ונשבר. בעצם, למה שתשימי לב? את כל כך עסוקה בסיפוקים מיידיים, לא עוצרת לרגע לחשוב על העתיד, כל מה שמעניין אותך זה הכאן והעכשיו. כשתתעוררי, ואני מניח שזה יהיה בקרוב, זה יהיה מאוחר מדי, כי אני כבר לא אהיה כאן. ואת, את לא תוכלי להיות אישה שלמה בלעדי.
כן, את יכולה לחפש תחליפים, לשלם הון תועפות כדי לנסות ולשחזר את מה שהיה לנו פעם, אבל זה לא ישנה. התוצאות של מעשייך הן לא משהו שתוכלי למחוק, ואת צריכה לחיות איתן לנצח. לא תהיה אפילו פעם אחת שתסתכלי על עצמך במראה בלי לזכור מה עשית לי, בלי להרגיש את האשמה רובצת על צווארך כאבן ריחיים, בלי להתגעגע לאישה שהיית פעם, לפני שכל זה התחיל, ולדעת שאם רק היית מתייחסת אלי יותר יפה, כל זה לא היה קורה.
אבל יודעת מה? אני מוכן לסלוח. אני מוכן לתת לך עוד הזדמנות אחד לפני שאני עוזב סופית. כי למרות הכל, אני יודע, וגם את יודעת עמוק בפנים, שאת ואני נועדנו להיות ביחד. הפרידה בינינו בלתי אפשרית. כמה שאהיה עלוב, כמה שתהיי זונה, כמה שכולם יסתכלו עלינו מהצד ויגידו דברים מרושעים ונוראים ואיומים. את ואני זה לנצח. לנצח.
אז בואי, בייבי, רק תראי לי טיפה נכונות, את צריכה רק לעשות דבר אחד בשבילי, פצפון, כדי שאדע שאכפת לך. לחיצה קטנטונת פה, ואז, השמיים הם הגבול, את ואני נרכב לעבר השקיעה, על המטוס בואכה מנהטן, ושימותו הקנאים.
באהבה רבה למרות הכל,
השיער שלך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה