Happy ending

כשסובבתי את המפתח בחור המנעול, ידעתי שהוא בבית, אבל לא התכוונתי לפנות לאחור. שמעתי את הנביחות של ג'ויה מכיוון הגג, אבל היא לא קפצה עלי כשפתחתי את הדלת, כהרגלה. הוא שוב קשר אותה, חשבתי בכעס. בן זונה.

נעלתי את הדלת מאחורי והנחתי את התיק שלי על הרצפה. פתחתי את חלונות ההזזה הגדולים ויצאתי אל הגג. כמו שחשבתי, ג'ויה היתה קשורה לסורגים. היא קיפצה בהתרגשות על המקום והנביחות שלה עלו לווליום שיכל לקרוע את עור התוף. מאיר ישב על אחת הכורסאות המסריחות שלו, במה שהוא קרא "פינת הזולה", ועישן סיגריה. הוא הסתכל עלי כששחררתי את ג'ויה מהרצועה שלה וכשהיא התנפלה עלי והתחילה ללקק לי את הפרצוף.

"לכלבה שלך תגידי שלום לפני שתתייחסי אלי, מה?" הוא כיבה את הסיגריה במאפרה ומייד הדליק עוד אחת. "איפה היית?"

"אצל ההורים שלי". המאפרה היתה מלאה עד גדותיה. לקחתי אותה ונכנסתי פנימה, לרוקן אותה בפח האשפה שבמטבח. ג'ויה רצה כמטורפת אל תוך הבית והחוצה ושוב פנימה. כמעט נפלתי בגללה.

המטבח היה הפוך. על השיש היו שלוש כוסות קפה מרוקנות, אריזת במבה פתוחה וצלחת חד פעמית עם שאריות של חומוס. בכיור היתה מחבת שמנונית וערימה של צלחות. איזו טינופת.

"אני מבינה שהסתדרת לא רע בכלל כשלא הייתי פה", אמרתי לו כשיצאתי חזרה אל הגג עם מאפרה נקייה. לקחתי סיגריה מהקופסה שלו והדלקתי אותה. "מי היה כאן?"

"שרון ותומר באו אתמול בערב". הו יופי. שני החברים שלו שאני הכי לא סובלת. "הם הביאו סרט".

"יופי".

"ואז החברה של תומר באה עם שתי חברות שלה".

"וואלה". לא התכוונתי להגרר למריבה, "אחלה. למה קשרת את ג'ויה?"

"את מכירה אותה, איך היא משתוללת כשיש אורחים. היא הופכת את הבית".

"היא היתה קשורה על הגג מאתמול בערב?" לא האמנתי למה שאני שומעת, "כל הלילה?"

"היא לא מתה מזה".

"לא, אתה לא נורמלי. אתה חולה נפש. מה אתה משאיר אותה כל הלילה בחוץ? ירדת איתה בכלל היום?"

"ירדתי איתה בבוקר, תרגעי",  להרגע הוא אומר לי, "מה אני צריך שהיא תחרבן לי פה בגג?"

חבל שהיא לא חירבנה לו בתוך הנעליים. "בסדר", מעכתי את הסיגריה במאפרה, "באתי רק לקחת כמה בגדים ואת ג'ויה. אני הולכת".

"לאן עכשיו?"

"מה זה עניינך?"

"בטח שזה ענייני. את החברה שלי, לא?"

"זה לא מה שאמרת אתמול".

"נו, מותק", הוא רדף אחרי לחדר השינה, "אני מצטער. הייתי אדיוט".

"ואדיוט תשאר תמיד. עזוב אותי".

"את לא יכולה ללכת ככה", הוא נעמד מולי, "אני לא אתן לך".

"אתה לא יכול להחזיק אותי פה בכוח", אמרתי לו, "מה רע לך? תשאר פה לבד. תוכל לעשות מה שאתה רוצה. היה לך נחמד אתמול בערב, לא? עכשיו תוכל לעשות את זה כל יום".

"היה נחמד, אבל ידעתי שתחזרי. אני לא רוצה שתלכי, חשבתי שלא התכוונת ברצינות אתמול. הייתי בטוח שיעבור לך".

"לא עבר לי. אמרתי שאני אלך, ואני הולכת".

"אבל לאן?"

"כבר אמרתי לך קודם: זה לא עניינך".

"נו, מותק. די".

""דונט יו מותק די מי. זה לא יעזור".

"נו... "  עכשיו הוא הלך אחרי לגג. שחררתי את הרצועה של ג'ויה מהסורגים, "לא יכול להיות שככה זה יגמר".

"יכול להיות בהחלט", הרמתי את התיק מהרצפה. הוא היה כבד, אבל הסתדרתי. ביד השניה החזקתי את הרצועה של ג'ויה שמשכה בהתלהבות לכיוון הדלת, "אני אחזור השבוע לקחת את שאר הדברים שלי".

"לא תשארי לפחות את השישי שבת?" הוא עמד בדלת ואם לא הייתי יודעת יותר טוב הייתי מוכנה להשבע שעצוב לו קצת, "ההורים שלי מחכים לנו לארוחת ערב היום".

"לך לבד", לחצתי על הכפתור שמזמין את המעלית, "תמסור להם ד"ש ממני".

"תתקשרי אלי?"

"לא יודעת".

"תתקשרי אלי", הוא קבע, "בכל שעה. אני זמין".

"לא נראה לי שיתחשק לי לדבר איתך", אמרתי לו. המעלית הגיעה. "לך. תעסיק את עצמך בניקוי המטבח".

"אני אתקשר אלייך".

"לא צריך", שיניח לי כבר, "יאללה. ביי".

"להתראות, מותק", הוא חייך חצי חיוך.

דלת המעלית נסגרה. לחצתי על "ק". לא היו לי דמעות בעיניים. לא הרגשתי רע בכלל. לא הרגשתי אפילו כעס. שנה וחצי, חשבתי. שנה וחצי ולא נשאר מזה כלום.  מילא. Better luck next time.

הערס מהשכונה

הערס מהשכונה מסתובב ברחוב כאילו הוא שייך לו, ולא מעניין אותו כלום.

הערס מהשכונה מדבר בקולי קולות בסלולרי, ולא אכפת לו שכל העולם ואחותו ישמעו.

הערס מהשכונה חונה בדאבל פארק מול הפיצוציה, יוצא לקנות סיגריות ולא טורח להוציא את המפתח מהסוויץ' כי א', מי יעלה על דעתו לעשות צעד טיפשי כמו לגנוב לו את הרכב, ושנית, הוא באמצע שיר סופני של תמיר גל, למה להפסיק אותו אפילו לשניה.

הערס מהשכונה מתנהל בצעקות מול כל העולם, ובראש ובראשונה מול אמא שלו, כי היא גידלה אותו ככה וחינכה אותו שלא צריך לצלצל באינטרקום אם אפשר לצעוק מהחלון.

לערס מהשכונה יש כלב בוקסר ענקי ומרייר, אותו הוא מוציא לטיול בלי רצועה ולא טורח לנקות את הערימות הריחניות שהוא משאיר אחריו.

הערס מהשכונה כמעט שבר הערב את הכספומט שברוב חוצפתו סיפר לו כי יתרתו אינה מאפשרת משיכה.

הערס מהשכונה הלך בעצבים הביתה וכמעט גרם לי להתקף לב כשהגיח משביל חשוך בו השתמש כדרך קיצור.

הערס מהשכונה התנצל מכל הלב, כמו ג'נטלמן, והציע ללוות אותי הביתה.

הכלבה שלי נבחה על הערס מהשכונה ואחר כך שיחקה עם הבוקסר המרייר שלו כמו אחרונת הפריחות.

אמרתי לערס מהשכונה תודה רבה, אבל אני יודעת ללכת הביתה לבד, גררתי את הכלבה הפריחה שלי מהרצועה וברחתי משם כל עוד נפשי בי.

הערס מהשכונה נשאר מאוכזב והמום מאחור, אבל התאושש תוך שתי שניות, ובעודי מתרחקת שמעתי אותו שואג לאמא שלו מלמטה שתזרוק לו מאה שקל, הכספומט המניאק לא נותן לו למשוך.

עכשיו אני קצת מתחרטת שלא נעניתי לערס מהשכונה. מלכה הוא היה עושה אותי. מלכה.

לא עוברת באדום

חניה בתל אביב זה נושא מסובך. לא חשוב לאן אתם רוצים להגיע, לנצח יגזר עליכם להסתובב ולהסתובב, להביט על היעד משל הייתם משה על הר נבו, להיות כל כך קרובים ועדיין הו כה רחוקים, ובסופו של דבר להכנע, להכנס לחניון, לשלם מחיר מופקע, ללכת ברגל ואז להגיע למחוז חפצכם רק כדי לראות שבדיוק מתפנה חניה מדוגמת ממול.


רוב האנשים יתעצבנו, תחושת התסכול שלהם תגאה ותעלה על גדותיה, וזה בכלל לא משנה שזה לא יעזור להם. מה שנעשה נעשה, חבל לכם על האנרגיות. אז הלכתם קצת ברגל, לא מת העולם. התבזבזו לכם עשר דקות על הליכה? לאן אתם כל כך ממהרים?


כולם כל כך מפוקסי מטרה שהם אפילו לא עוצרים להסתכל על הדרך. כל כך מרוכזים ביעד הסופי, שהפרטים הקטנים שבסופו של דבר עוזרים לעצב את התמונה הגדולה חומקים מהם. רצים, רצים, מתים כבר להגיע, עוברים את הכביש גם כשהרמזור אדום ולא עוצרים לחשוב שאם יש שם רמזור, מן הסתם יש לזה סיבה, ואם תעברו אולי תגיעו יותר מהר אבל הסיכון שמשו ישתבש אולי לא שווה את זה.


אני לא עוברת באדום. יכולתי לבחור להתעלם, אבל גיליתי שבסופו של דבר זה לא משתלם. לקצר תהליכים משנה את התוצאה, ולא תמיד לטובה, ויש דברים שצריך לעבור כדי להגיע לקו הסיום ושם לקבל משהו נכון ויותר מדויק מאשר תוצאה שהיא לא הכי טוב, לא מושלם, לא בדיוק מה שמגיע לי.


וכן, זה יכול לתסכל, זה יכול לעצבן, זה יכול לגרום לתחושה של פספוס, כי רציתי עכשיו, כי רציתי הכל, כי הרגשתי שמגיע לי. שהרווחתי את זה ביושר. אולי הכאן והעכשיו הוא כל מה שיש לנו, אבל מצד שני מאוד יכול להיות שכאן ועכשיו יהיה נורא נעים ומלהיב ומדהים אבל עדיין נהיה פה מחר, אבל נאבד את מה שחשבנו שהיה שלנו, רק כי לא היתה לנו סבלנות לחכות עד שיבשיל. הטעם החמוץ יעיב על כל הנאה שאולי היתה ברגע הראשון.


יש דברים ששווה לחכות להם. אנחנו צריכים ללמד את עצמנו איך. סבלנות זה דבר טריקי, תמיד מנסים שלא להכנס לפינות שהיא עלולה לשים אותנו בהן,, אבל תשאלו כל נשר שמחכה ליד ילד אפריקאי גוסס – בסוף זה קורה. בסוף הכל קורה. ואת הרמזורים האדומים שבדרך תמיד אפשר לנצל למטרות אחרות. נכון, יכול להיות שבדרך למטרה א' יקרה משו שיסיט אותנו לכיוון אחר לגמרי ונמצא את עצמנו בדרך למטרה ב', אבל כל תכנית היא בסיס לשינויים. מה , לא?

Babe

לינוי נתמכה בזרועו של נהג המונית במעלה ארבע המדרגות שהובילו לכניסה לדירתה. היא היתה חלשה, עייפה, חיוורת ובעיקר רצתה להכנס אל מתחת לשמיכות ולשכוח מהכל. היא נראתה כמו צל של עצמה, וכל דמיון בינה ובין הבחורה שבאופן רגיל היתה פוקדת את הפאבים והמועדונים הכי שווים בתל אביב, זו שתמיד ידעה למצוא את בתי הקפה הכי איניים, שסובבה מסביב אצבעה הקטנה עשרות בחורים אפילו בלי להתאמץ - כל דמיון כזה היה מקרי לחלוטין.

היא שילמה לנהג, נעלה את הדלת מאחוריה וצנחה ברפיון איברים על הספה האדומה. לא היה לה כוח לכלום. עיניה נעצמו כמו מאליהן, אבל היא היתה רחוקה מלהרדם. על שולחן הקפה מולה היה מוטל הטלפון הנייד שלה, מחובר למטען. היא לא לקחה אותו איתה, לא ראתה בזה טעם, וממילא ידעה שהשיחה לה קיוותה יותר מכל לא תגיע.

חצי שעה אחר כך הדליקה את המחשב. שלושים וארבעה אימיילים, חלקם מהעבודה, חלקם מחברות, נואוטיפיקיישנס מהפייסבוק, תגובה להודעה ישנה שכתבה באיזשהו פורום נשכח מלב. שום דבר ממנו.

ברור ששום דבר ממנו, חייכה במרירות לעצמה, למה שיהיה? היה ברור מעל ומעבר לכל ספק שזהו. שנתיים וחצי והכל הלך לפח, רק אלוהים יודע מה עבר עליו ואיזה ג'וק נכנס לו לראש כשהחליט לעזוב. כבר שלושה שבועות שסימני השאלה מציפים את מחשבותיה ותשובות אין. גם לניר לא היו תשובות, הוא פשוט לקח את הדברים שלו והלך. הוא לא אמר לאן, ובפעם האחרונה שראתה אותו הוא עשה סיבוב בדירה, בדק היטב שלא השאיר אחריו שום דבר. אולי הוא פחד שאם ישאיר משהו, היא עלולה לזרוק, להשמיד, להתלות בזכרונות. כשהוא הלך הוא היה בטוח שזהו. כל מה שנשאר במקומו היה חלל ריק, חור פעור, שריטה כואבת ומדממת במקום שבו היה פעם לב.

---

את מה שהוא כן השאיר, בלי לדעת אפילו, היא חשבה לשמור לעצמה. היא לא ידעה אם לספר לו, התחבטה בשאלה הזו בינה ובין עצמה, לא שיתפה איש בספקות ובהתלבטויות. זה אכל אותה, תסריט הזוי רדף תסריט הזוי במוחה.

צלצול הפעמון בבית הספר היסודי הסמוך לביתה העיר אותה משרעפיה. צחוק וצעקות ילדים מילאו את הרחוב. היא ניגשה לחלון, מסתכלת אבל לא רואה שום דבר, ראייתה מעורפלת מדמעות וכאב עמום בבטן התחתונה  מייסר אותה. הטלפון הנייד שלה התחיל לצלצל. היא התנערה באחת.

"כן אמא. לא. הכל בסדר. כן, אני אחרי. אני כבר בבית. אני בסדר.כן. לא, לא בכיתי, אני עוד מטושטשת קצת... די. די, נו. תפסיקי לבכות. את תהיי סבתא בפעם אחרת. נו, די".

שמוליק פרי ניצח את האח הגדול בנוק אאוט. "בתנועה מתמדת", תמונע

בלי לחשוב פעמיים נטשתי את פרק פתיחת העונה של האח הגדול באמצע. זה משעמם, זה טראשי וזה לא מעניין, והייתי שם רק בגלל שהבטחתי לחבר טוב לבוא. אחרי שהראיתי נוכחות (והבאתי עוגת שוקולד עתירת קרם) אמרתי יפה תודה, לילה טוב וצפיה נעימה, והלכתי על איכות אמיתית: ההופעה של שמוליק פרי בתמונע.


כבן לוויה בחרתי לי חבר טוב, שמעולם לא שמע ולו אקורד אחד מתוך "בתנועה מתמדת", הדיסק שבשבועיים האחרונים מתנגן אצלי בלופ בכל אשר אפנה. הוא היה קצת סקפטי, אבל כבר באמצע השיר הראשון בהופעה, "יהלומים משומשים", שהוא גם השיר הפותח באלבום, ראיתי את הרגל שלו דופקת ברצפה לפי הקצב, וחייכתי לעצמי. זיהיתי את סימני ההתמכרות: הראשון עלינו, ליתר תצטרך לדאוג בעצמך.


רואים שהקהל אוהב את שמוליק פרי. מרגישים את זה. זו היתה הופעה בישיבה, אבל אין לי ספק שאם היה מקום לרקוד, אנשים היו משתוללים. החבר'ה בשולחן לידי, למשל, לא הפסיקו לזוז בכסא, וזה לא היה מחוסר נוחות ולא בגלל כמויות הבירה שהערו אל קרבם. זה לגמרי בגלל שפרי וחבורת הנגנים שלו על הבמה היו כמו מליון גיטרות לתוך הוריד.




הם ממשיכים את ההופעה עם "בתקופה האחרונה", ואז נותנים את "חלון מטבח פתוח", שזה שיר שמבחינתי לפחות לגמרי דורש סיגריה. מהפעם הראשונה ששמעתי אותו הוא צבט לי משהו בפנים, אבל לא מעשנים בתמונע, ואין מצב שאני קמה ויוצאת עכשיו, אז אני עוצמת את העיניים, מקשיבה למילים וכשהשיר נגמר והם עוברים ל"מליון גיטרות" זה הכי קל ללכת לאיבוד בתוך הצלילים. למוסיקה יש תכונה כזו לסחוף אותך, וזה בדיוק מה שקורה. לי ולכל שאר הקהל. דקל פז על הגיטרה הוא כמו החלילן מהמלין לקהל, היינו הולכים אחריו כעכברים מהופנטים לאן שהוא רק היה רוצה.

אחר כך יש קאבר של דייוויד בואי, כדי להעיר אותנו קצת, כנראה, ואז שמוליק מזמין לבמה את דודו טסה, והם שרים יחד את "כתר קטן" שגם כתבו במשותף. דודו טסה מתחיל את הבית הראשון, שמוליק פרי ממשיך, ואז הם נותנים יחד את "בסוף מתרגלים להכל" של טסה.


שלושת השירים הבאים הם מתוך האלבום, "בכל יום שעובר", "שנות השבעים" ו"לא אשתגע", שאותו מבצע פרי לבד. אחר כך, כשכולם חוזרים לבמה,הם נותנים שיר מהאלבום הבא, "דמיון צועק", וזה רק עושה חשק לקפוץ למנהרה של דאג וטוני, להריץ את הזמן קדימה ולשמוע את כל השאר. כמובן שזה לא קורה, ובנתיים שמוליק מספר שלפני שלוש שנים הוא שמע את חנן יובל, לא פחות, הכי אנטיתיזה לרוקסטאר, מבצע את "אחרת לא הייתי שר" באיזה טקס יום עצמאות, או משהו כזה. מאז, הוא אומר, השיר הזה לא יוצא לי מהראש, פאקינג שלוש שנים, החלטתי שאני חייב לעשות אותו. והוא עושה, ועוד איך הוא עושה. אני מקווה שמישו צילם וידאו של זה ושלח לחנן יובל.

Smile, השיר היחיד באלבום באנגלית, מבוצע כשעל מסך מוקרן הקליפ שצולם עם החברים שעושים ליפ סינק ומחייכים אל כולנו. חלק מהם נמצאים בקהל למרות שהיו כאלה (אהמממ אהמממ) שבלטו בחסרונם.


אנחנו מקבלים עוד טעימה מחומר חדש, שיר שנקרא "פילים לבנים" שגם הוא לא הספיק להכנס אל האלבום הנוכחי, ואז ביצוע של "לרקוד", שיר שלא כל כך התחברתי אליו בגירסת הדיסק, אבל על הבמה הוא מקבל עוצמות חדשות. כנראה יש דברים שעובדים רק בלייב.


כשמגיע זמן התודות אני מרימה גבה בפליאה: מה, זה כבר נגמר? איך? למה? כל כך מהר?דאם. שמוליק מודה לנגנים שלו: לערן כספין על הקלידים, לרן קליין המתופף (יצאתי פעם עם מתופף. תמיד נראה כאילו נורא צפוף לו מאחורי התופים, אבל רן נראה כאילו לגמרי נוח לו), לשץ (רק שץ. בלי שם פרטי) על הגיטרה הקלאסית, לספי בראון על הבס (יש לי קטע כזה ע ם בסיסטים, שמישו יחזיק אותי באמת), ולדקל פז הגיטריסט (בלוק הרוקיסטי האולטימטיבי, השיער הארוך וכל מה שמתלווה לזה). הוא לא שוכח להודות לדודו טסה שהתארח, לרפי פרסקי שהפיק, לכל העושים במלאכה, ולקרן שלו, אחת הבלונדות היותר מתוקות שיש (זה אני אמרתי, לא הוא).


הם יורדים מהבמה, ואז חוזרים לסיים עם "משחקים בשואו"., שאגב, מצטלם בקרוב לקליפ, ואם בא לכם להשתתף, תרגישו חופשי להכנס לעמוד בפייסבוק וליצור קשר.  בכל מקרה, השואו ששמוליק פרי נתן בתמונע, לגמרי לא היה משחק. זה היה הדבר האמיתי.


(צילומים: אבי דואק. לתמונות נוספות לחצו כאן)

הדחקה

היתה שלווה מזויפת שנמשכה שבועיים. כאילו שלווה. בסך הכל החבאתי את הבלגן בתוך ארון נידח, את כל ערימות האשפה, את כל הזבל שהצטבר במשך כל כך הרבה זמן. דחסתי הכל וסגרתי את הדלתות בכוח, יצאתי מהחדר ולא רציתי לחזור לשם, אפילו לא כדי לבדוק שהארון הרעוע הזה אכן נשאר סגור. יצאתי החוצה והמשכתי בחיי כמו לא היו דברים מעולם.

היו רגעים שנדמה היה שזה עובד. כמעט ולא הרגשתי את המועקה. העסקתי את עצמי, פגשתי אנשים, יצאתי למקומות, העברתי שעות על גבי שעות בלי לחשוב על מה שישב לי על הלב, בלי לשאת את כובד המשקולת שכבר לא יכולתי להחזיק יותר.

מדי פעם היו תזכורות. לא תמיד הייתי מוקפת אנשים, לא תמיד הייתי עסוקה, לא תמיד היו רעשי רקע שהסיחו את דעתי מכל היצורים האפלים ששוחים בקרקעית ומחכים לי שאשקע. בתוך האשליה הנוחה של חיים כמעט נורמליים, היו הבהובים, שדרים שהצליחו לפרוץ את הדלתות הלא יציבות שהסתירו מאחוריהן את האמת. הנסיונות העלובים שלי להתעלם נידונו לכישלון מלכתחילה. אז נכון, היו ימים שלמים שבהם ראיתי הכל באור חיובי, שכשחשבתי על העתיד הצלחתי לראות רק אופק בהיר בלי שום עננים, ימים שקטים שבהם החבר הכי טוב שלי היה החיוך ולא הדמעות, ימים שיכולתי לנשום בהם ולא להרגיש את הגוש בגרון שהיה מרסק כל נשימה עמוקה שניסיתי לקחת עד עכשיו.

ואז הלילה היה יורד, רעשי הרקע היו נעלמים. על המסך היתה מופיעה שיקופית צבעונית שמבשרת שבזאת נסתיימו שידורינו להיום, נחזור בבוקר, לילה טוב. היתה משתלטת דממה שבה הכל נעשה צלול, הערפל שאנחנו מפזרים סביבנו מתפוגג, ואפשר לראות את המציאות כמו שהיא, בלי קישוטים ובלי טשטושים. כמו אישה שמסירה את האיפור בסופו של היום, שוטפת את האשליה מעל פניה וחושפת את כתמי הגיל, את הקמטים, את העיניים העצובות שהוסתרו מתחת לצלליות צבעוניות  ואת העור העייף שהוסווה בעזרת המייק אפ הכי יקר שהיה בחנות.

היא מכוערת מתחת לכל זה, הזמן השאיר בה צלקות, חלקן כבר ישנות ובהירות ובקושי נראות לעין, חלקן עוד לא החלימו לגמרי, וחלקן עדיין טריות ומדממות, שריטות ששורפות וצורבות ומגרדות, ואי אפשר להמנע מלהתעסק איתן. היא יודעת שאסור, שכל נגיעה וכל קילוף של הגלד הטרי יגרום לזמן ההחלמה להתארך ולצלקת להיות מכוערת יותר, אבל היא פשוט לא יכולה אחרת.

אחרי שבועיים של רגיעה, דלתותיו של הארון הישן לא עמדו בלחץ ונפתחו ברעש גדול. כל הפסולת שהיתה בפנים נשפכה על הרצפה, יוצרת בלגן אפילו יותר גדול ממה שהיה קודם, ולערימת הזבל הזו הצטרפו בחדווה שרידי הארון האומלל שלא צלח במשימה. זה לא שזה לא היה צפוי מראש, יכולתי לראות את זה מגיע, אבל אני, בת יענה שכמוני, בחרתי לאטום אזניים, לעצום עיניים ולשכנע את עצמי שוואלה, יהיה בסדר.

וכשהכל התפוצץ עמדתי חסרת אונים מול ההריסות. המציאות הוציאה לי לשון וצווחה לעומתי, אמרתי לך! לא רצית להקשיב? עכשיו תראי מה קרה! נראה אותך גיבורה מותק, קדימה, מה תעשי? מה תעשי? אה?

ולמרות שהיה לי יום ארוך, למרות שהייתי מותשת, למרות שלא היו לי אנרגיות בשיט, ניסיתי לסדר. אפילו שבעצם, הבלגן הזה לא היה שלי, אפילו שמי שהיתה אמורה לעזור לי לעזור לה לא שיתפה פעולה ורק הפכה והפכה יותר, אפילו שמה שהתחשק לי באמת לעשות היה להסתלק ולא לראות את זה ממטר. לילה שלם התרוצצתי בין פינותיו של החדר הנידח ההוא, מחפשת פיתרון, מנסה לחשוב על הדרך הטובה ביותר להביא את המהומה הזו לסיומה ולדעת ששום דבר לא יתבלגן יותר. צעקתי ובכיתי והייתי נחמדה, ליטפתי שיער וניגבתי דמעות והבאתי מים, ובקושי הצלחתי לגנוב כמה דקות לעצמי, כדי לבדוק שזו עדיין אני מתחת לחזות החזקה שניסיתי להציג לטובתה, כי זה הזמן שלה להתפרק עכשיו.

למה לא ויתרתי? למה לא הפניתי את הגב ולא הסתלקתי, למה לא אמרתי כהרגלי, זיבי הכל? מה מחזיק אותי בתוך עיי החורבות שפעם קראתי להם בית? לא ברור לי אם זה פחד, לא ברור לי אם הרגל או תחושת מחוייבות. שרשראות בלתי נראות כובלות אותי לחרא הזה, וכל מה שאני רוצה זה למצוא בתוכי את הכוח להשתחרר מהן, לקחת איתי את מה שבאמת יקר לי, ולהמשיך הלאה בלי להביט לאחור.

רועדת בחוסר שליטה

הפעם הראשונה שלי היתה במקום ציבורי הומה אדם. בדרך כלל אין לי בעיה עם זה, למרות שרחש הקהל תמיד גורם לי לעצבנות קלה, ואם במקרה נוגעים בי אני כולי מצטמררת ומסוגלת להרים קול צעקה על מי שעשה את הטעות הפטאלית ופלש למרחב האישי שלי, אבל זה בקטנה.

זה קרה באמצע הסופר, ליד המדף של השימורים, אי שם בין ארץ המלפפונים במלח ובין מדינת גרגירי החומוס השלמים. רגע אחד הייתי עסוקה בבדיקת תוית המחיר על קופסת שימורי לבבות ארטישוק, ושניה אחר כך לא יכולתי לנשום. לא היה לי אוויר, והייתי בטוחה שאני הולכת להתעלף.

"אני חייבת לצאת מפה", אמרתי למיכל, חברתי היקרה שבאה איתי לקניות. היא עמדה ליד העגלה החצי מלאה ונעצה בי מבט של "באמא-שלך-אנחנו-באמצע-הרשימה-מה-לצאת עכשיו", אבל אותי זה לא עניין. "החוצה. תוציאי אותי מפה. עכשיו!"

לא יכולתי להשאר שם ולו רגע אחד נוסף. נעשה לי חם למרות שהמזגן היה יכול להבריח פינגווינים החוצה, הרגשתי חגורה של כאב מתהדקת מסביב הראש. והאין אוויר הזה, כאילו אני נחנקת, אלוהים, כל ישותי זעקה החוצה החוצה החוצה. איכשהו הצלחתי לעמוד (לבבות הארטישוק היו במדף התחתון, של מי היה הרעיון לשים אותם דווקא שם?) ולעשות את שלושת הצעדים שהפרידו ביני ובין מיכל. די נאחזתי בה, למען האמת, כאילו חיי היו תלויים בזה. כאילו אם לא אחזיק אותה, או יותר נכון אם היא לא תחזיק אותי, אפול על הרצפה ואשבור את הראש.

היציאה לא היתה רחוקה מאיתנו, אבל לא הייתי מסוגלת לעשות אפילו צעד אחד לכיוונה. ראיתי את המאבטח שישב בכניסה, שמעתי את הצפצופים המטרידים מכיוון הקופות, עם ישראל כולו על נשיו וטפו הצורח עבר על פנינו אבל בקושי הייתי מודעת, שמעתי הכל כאילו מתוך חלום. מתחת למים. החוצה. החוצה. החוצה.

כל זה לא לקח יותר מדקות ספורות, אבל זה הרגיש לי כמו נצח. מיכל לקחה אותי החוצה, נטשנו את העגלה עם כל מה שהיה בה בפנים.ממש לא עניין אותי באותו רגע מה יהיה איתה, ומיכל נלחצה, דחפה לי בקבוק מים לידיים, אבל לא הייתי מסוגלת לשתות. היא פתחה את הבקבוק והכריחה אותי ללגום ממנו. הידיים שלי רעדו כל כך שלא הייתי מסוגלת להחזיק אותו בעצמי.

"את רוצה הביתה? את רוצה ללכת למיון?" היא שאלה עשרים פעמים לפחות, אבל לא יכולתי לענות לה. אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הזו, של מחנק, של חוסר אוויר, הנשימות שלי היו מהירות ושטוחות ולא יכולתי להוציא מילה מהפה. והסחרחורת הזו, שאני לא יודעת מאיפה הגיעה. הרגשתי כאילו זה לא יגמר אף פעם, אבל לאט לאט זה נרגע. ממש לאט.

למחרת בבוקר הלכתי לרופא המשפחה, בטוחה שהוא ישלח אותי למליון בדיקות כדי להבין מה לא בסדר, והכנתי את עצמי נפשית לערימת נו-נו-נו שאני אשמע ממנו. אבל הוא רק הקשיב לסיפור שלי, חייך, ואמר שאין לי מה לדאוג. בסך הכל היה לך התקף חרדה, הוא אמר לי, אין לך כלום. הכל בסדר.

אדיוט, חשבתי לעצמי, הוא בכלל לא יודע על מה הוא מדבר.

שבועיים אחר כך, בבוקר של חופש מחלה, זה קרה שוב, אבל היה הרבה יותר גרוע. לא היה איתי אף אחד, מה שאומר שלא היה לי למי לבכות ולא היה מי שירגיע אותי. וזה היה כזה בום, הרבה יותר גרוע מהפעם הקודמת, וזה כשלעצמו היה מבהיל לאללה.

הייתי בסלון, מול הטלויזיה, כשהידיים שלי התחילו לרעוד. אבל ממש, ולא יכולתי להפסיק את זה, ולא הבנתי מאיפה זה בא, יכולתי רק לשבת שם ולהסתכל על זה בחוסר אונים. תשמעו, שזה היה מלחיץ. מפחיד. לא היה לי שום הסבר.

בדיוק אז החליפו לי את האינסולין לסוג חדש, שעשה לי נפילות סוכר נוראיות, ואחד הסימנים של נפילת סוכר הוא רעידות. אבל זה לא היה זה, כי בדקתי רמות סוכר פחות מחצי שעה לפני זה והכל היה בסדר. לא, אלו היו רעידות אחרות.

תהרגו אותי אם אני זוכרת איך הגעתי לחדר שלי. אני די בטוחה שזחלתי לשם, כי לא יכולתי לעמוד. רציתי למיטה, אבל לא הצלחתי לעמוד מספיק זמן כדי לעלות אליה. שכבתי על הרצפה, רועדת בלי יכולת לשלוט בזה, בלי יכולת להפסיק את זה, זיעה קרה שטפה אותי, דביקה ומחליאה. זה לא קורה לי. זה לא קורה לי. אני לא יודעת מה הולך כאן, אבל זה לא קורה לי.

וזה לא נגמר. לא נגמר. שכבתי שם וחשבתי לעצמי, זהו. אני יוצאת מדעתי סופית. אני מתחרפנת לגמרי. מצד אחד, הרגשתי את הרעידות, את הזיעה, הייתי בטוחה שזהו, זה הסוף שלי, אני הולכת להתפגר פה על הרצפה ודי. ועדיין כל זה הרגיש לי כל כך לא אמיתי, כל כך תלוש. אני חושבת שבאיזשהו שלב פשוט נרדמתי, אבל אחר כך כשאיכשהו פקחתי עיניים הייתי במיטה שלי, ולא ממש ברור היה לי איך הגעתי לשם.

זה היה לפני עשר שנים, בערך, ומאז לא היו לי מקרים דומים. אני מקווה שגם לא יהיו. אבל היום, הייתי די קרובה לזה. אחרי יומיים וחצי מחלה יצאתי מהבית לכמה סידורים, ומתישהו- שוב בסופר הארור הזה, שישרף אינשאללה על יושביו- הייתי בטוחה שאני עומדת להתעלף. זה היה בקופה, הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד יותר, החזקתי את העגלה של זו שעמדה לפני ולא יכולתי להרים את הראש. כשיצאתי משם, איכשהו בחתיכה אחת, התקשרתי לאחי שיבוא לקחת את השתיים וחצי שקיות שהיו לי. כנראה נשמעתי ממש מסכנה כי הוא הגיע תוך פחות מרבע שעה. את המרחק הביתה, שבדרך כלל לא לוקח לי יותר מעשר דקות לעבור, עשיתי בשעה. את ארבע הקומות לקח לי עשרים דקות לטפס. רק כשהגעתי לחדר שלי ונפלתי על המיטה יכולתי לנשום שוב כמו שצריך, ורק אחרי חצי שעה מצאתי את הכוח ללכת למטבח ולאכול משו. עד עכשיו לא ברור לי מה זה היה אבל זה לא מוצא חן בעיני. בכלל.