הוא הציע שאת הדרינק השלישי נשתה אצלו בדירה.
לא שהייתי מופתעת. איכשהו זה הרגיש לי טבעי, צפוי. כבר שנה הוא מסתובב סביבי, אבל לא עושה כלום. נדמה שחיכה לרגע המתאים, לשנייה של חולשה. והיה לי ברור שהוא לא הולך לבזבז יותר זמן. מעכשיו זה ישר ולעניין.
אולי זה בכלל קרה בגלל עידו, וכל מה שקרה אתמול, בעצם אולי יותר מה שלא.
הוא הגיע מאוחר, אפשר לומר אפילו מאוחר מידי, אולי בכוונה, לא יזם שום דבר. המתח עמד מוחשי, רווי וטעון. על סף התפוצצות. מוסיקה חרישית, האור היחיד הגיע מחדר האמבטיה שדלתו נשארה חצי פתוחה. עמדנו שם, נוגעים לא נוגעים במשך דקות ארוכות. קירבה שעומדת להתממש אם רק אחד מאיתנו יעשה את הצעד, יחצה את הגבול, יתיר את הרסן. זה הרגיש קצת כמו נצח, עד שמתישהו שפתיים נגעו, לשונות נפגשו, פריטי לבוש נשרו לרצפה, לא זוכרת איך, אבל הגענו לחדר השינה, מתלטפים, מתנשקים, מתגפפים-
וזהו.
הוא נשאר לישון, ובבוקר שתה קפה, אמר להתראות, והלך, משאיר אותי עם ספקות ואגו חבוט ופצוע. או שהוא הומו, או שיש לו בעיות תפקוד, או שמשהו ממש לא בסדר איתי. איך שהדלת נסגרה מאחוריו, רצתי למראה לבדוק. ציצים קטנים מדי? תחת גדול מדי? גם גם וגם? אולי יש לי ריח לא נעים, לכו תדעו, ברור שיש כאן איזושהי בעיה.
פתחתי מייל. הודעה חדשה, לרגע שכחתי מעידו ומהאגו החבוט. שוב הוא. מבוגר ממני ב-15 שנה לפחות. ההודעות שלו תמיד נשלחו בשעות הקטנות, מפלרטטות ורומזניות אבל בעצם לא מציעות כלום. הוא ללא ספק מסקרן, ועדיין, לא הייתה לי שום כוונה לעשות עם זה משהו. לא חושבת שיש לו מה להציע לי.
אבל האגו שלי הרים ראש, רצה פיצוי, תרופה, ליטוף מרגיע. והתשובה שלי, שנשלחה אחרי פחות מעשר דקות, היתה קצת יותר פלרטטנית מהרגיל. התכתבנו במשך חצי שעה, קצת יותר, ובסופו של דבר הוא נקב בשם מסעדה מוכרת, די קרובה: ניפגש שם. בחמש. זה המספר שלי. נתראה.
הקדמתי. מעדיפה להיות שם קודם, ולא להיכנס ולחפש אותו בפנים. לא התאמצתי להתלבש יפה מדי, ג'ינס וחולצה לא מתחכמת אבל מחמיאה, וטוב שכך, כי כשהוא הגיע היה ברור שלא השקיע במיוחד. מכנסיים קצרים, כפכפים, גופיה. כנראה הגיע ישר מהים. הוא הקרין נינוחות בטוחה בעצמה, אפילו סוג של אדישות. על מה לעזאזל חשבתי כשהסכמתי לפגישה הזו?
"את יותר יפה במציאות מאשר בתמונות שראיתי", החמיא לי לאחר שהתיישב. "לא שלא ידעתי שאת יפהפייה", מיהר להסביר, "אבל יש איכויות שמצלמה לא יכולה לתפוס לעולם. שפת גוף, מבט, מכלול של תכונות שלא עוברות מסך. את מבינה?" אמר תוך שאחז בידי מצדו השני של השולחן, הרים אותה אל שפתיו ונשק לה קלות. זה לא היה בלתי נעים, אבל קצת מהוקצע מדי. בטח עבד על יותר מדי נשים לפני.
"אני חייב להבהיר משהו כבר מעכשיו", הוא אמר, "חששתי להיפגש איתך".
"אני נראית כל כך מפחידה...?" שאלתי בתמימות. מזוייפת, ברור מזוייפת.
"תשמעי מתוקה", מתוקה? "אני לא יודע מה יקרה בינינו, אם בכלל, אבל אני לא רוצה למצוא את עצמי מככב בבלוג שלך. קראתי אותך, את חושפת הכול. אני לא מוכן לזה".
יו דונט סיי, חשבתי לעצמי, חוצפן. אל תתני לו לראות שהרגיז אותך. "לא חושבת שאתה צריך לדאוג בקשר לזה", הדלקתי סיגריה. "אין לי שום כוונה לחשוף אף אחד מאיתנו".
"אני שמח לראות שיש בינינו הבנה הדדית", הוא חייך "זו כבר התחלה".
קצת יותר מחצי שעה בחברתו, והייתי חייבת להודות שהיה בו משהו שריתק אותי, משהו שלא קשור למראה חיצוני - הוא בכלל לא היה הטיפוס שלי - אבל הייתה בו מין איכות כובשת שקשה לי להסביר.
הוא סימן למלצרית להביא את החשבון. "אני חושב שאת הדרינק הבא נשתה אצלי", אמר , "מה דעתך?"
"אני לא יודעת..." מצד אחד רציתי, אבל משהו בפנים אמר לי ששום דבר טוב לא יצא מזה. כן, יכול להיות שיהיה כאן סקס מעולה, אז מה? זיונים היו לי מספיק. אני לא באמת צריכה עוד אחד.
"אני, כמובן, לא כופה עלייך שום דבר", הוא הבחין בהיסוס, "תבואי רק אם את באמת רוצה". הוא השליך על השולחן כבדרך אגב כרטיס אשראי, נשען לאחור, הצית סיגריה נוספת. נראה כאילו איבד עניין.
כשהמלצרית חזרה חתם בשתיקה על ספח החשבון וחיכה שאקום. יצאנו מהמסעדה בלי להחליף מילה.
.jpg)
