"עכשיו אני לא הולכת לאכול שבוע. חכי תראי", אמרתי לה כשעשינו את דרכנו החוצה מדיזינגוף סנטר בואכה הרחוב התל אביבי רווי הערפיח.
"אל תדברי שטויות", היא אמרה לי, "ובאמת אני רעבה, אולי נלך לאכול משו?"
"תאכלי את. לי בכלל אין חשק", אני רוצה לראות את הבחורה שתלך לאכול אחרי נסיון הירואי לשופינג שבו שום דבר לא עלה עליה, "ונשב בחוץ. שיתנו לי לעשן".
בי נשבעתי: שבוע אני אוכל רק סיגריות ושום דבר אחר. גועל נפש מה שנהיה ממני. פרה. בהמה. בטטה. איכס, מגעילה, מגעילה.
חבל שלא חשבתי על מליון דולר: איכשהו יצא שבאמת לא אכלתי כלום כמעט שבוע.
זה דווקא היה יום מוצלח. יצאתי מוקדם מהעבודה, הלכתי לטייל, ראיתי אנשים, פגשתי חברה אהובה במיוחד. נכון שהסיבוב בזארה דיכא אותי עד עפר ושלח אותי היישר לקולקציית ההריוניות של פוקס, אבל אפילו לזה היתה חוויה מתקנת (ועל כך בפעם אחרת). חזרתי הביתה עייפה אך מרוצה, כיוונתי שעון לשש בבוקר, והלכתי לישון בלי לבלוס שטויות (עדיין הייתי במוד האנורקטי) ובלי להדליק את המחשב.
התעוררתי כמה דקות לפני שש: הקיבה שלי החליטה לפתוח את הבוקר עם קצת תרגילי כושר וזינקה לה לעבר הגרון. מאיפה החוצפה, מנוולת, חשבתי כשגררתי את עצמי חזרה למיטה, לפחות חכי שאתעורר בפעם הבאה. מצד שני, איפשהו הייתי מרוצה שהגוף שלי משתף פעולה כל כך יפה עם משטר הדיאטה שהתכוונתי לכפות עליו בימים הבאים, הצצתי בשעון, הקציתי לעצמי עוד חצי שעה שינה בתור פרס, וניסיתי להרדם.
זיבי הצלחתי.
קיבתי הסוררת כנראה החליטה שישנתי די, ופחות מחמש דקות אחר כך שוב הייתי בשירותים, מחבקת את האסלה שבטח לא הבינה מה מקור פרץ האהבה הזה שנחת עליה על הבוקר. אני תמיד אומרת שהאהבה מסריחה, והבוקר הזה זה היה נכון במיוחד, אלא אם בעולמן של האסלות מיצי קיבה חומציים ושחורים מקולה זירו לא נחשבים לדבר מסריח. מצד שני אסלות ידועות ביכולתן לספוג גם דברים גרועים יותר, ובואו לא ניכנס לפרטים גרפיים, ובקיצור, אינני מבינה גדולה בעולם המושגים של אסלות בכל מה שקשור לסימפוניית הריחות המתנגנת בסביבתן היומיומית וטוב שכך.
חצי שעה אחר כך כבר הבנתי שאין טעם להלחם בזה: הקיבה שלי החליטה להיות אולימפית ולהמשיך להתאמן בזינוקים, האסלה שלי הולכת לקבל המון אהבה בשעות הקרובות, ואת אף אחד לא מעניין שאני לגמרי לא בעניין, או שיש לי עבודה ללכת אליה ואפס כוח לכל השיט הזה. ככה זה.
כשלקראת ארבע התחלתי להרגיש קצת יותר טוב, לא חיכיתי שזה יהיה הרבה יותר טוב. התחרפנתי כל היום מלא לעשות כלום, ויצאתי מהבית כשאני משוכנעת שהגרוע מכל מאחורי, שכל הרעל נשטף החוצה ממני ושתוך כמה שעות אהיה כמו חדשה.
תוך כמה שעות הייתי באמת כמו חדשה: כמו סחבה חדשה. כבר בארומה, שם נפגשתי עם חבר טוב, הייתי צריכה להבין שמשו לא בסדר כשלא הייתי מסוגלת לשתות קפה, אבל הזמנתי קולה זירו והתעלמתי. כשבדרך הביתה, באוטובוס, חזרה תחושת הבחילה, אמרתי לעצמי שזה בגלל הנהג שודים המעפן הזה, וכשבקושי גררתי את עצמי במעלה 62 המדרגות האינסופיות אל ביתי הקט, נזפתי בעצמי מרה על כל הסיגריות שעישנתי ביומיים האחרונים והבטחתי לעצמי להפחית.
כל ההבטחות, הנזיפות וההתעלמויות לא עזרו לי למחרת בבוקר, כשמד הסוכר שלי הראה 342 והייתי חצי מעולפת וחסרת כוחות. נכון שבערב לפני, כשחזרתי הביתה, הרגשתי עוד חלושס, אבל אמרתי לעצמי - מילא. תעבדי מחר מהבית, תנוחי כל הסופ"ש, ונגמר. אבל כשהבוקר הגיע ולא היה לי כוח אפילו לנשום, כשרק המחשבה על להרים את הראש מהכרית נראתה לי אתגר קשה מדי - כבר היה ברור שמשו כאן מאוד מאוד לא בסדר.
טוב, אמרתי לעצמי, לכי לרופא וקחי הפניה לחדר מיון.
עצמי ענתה לי מייד: אין בעיה. נראה אותך קמה לשטוף פנים.
צדקה הזונה. לא היה לי כוח.
לקח לי עוד שלוש שעות להתיישב במיטה, עוד חצי שעה להבין שאין מצב שאני מגיעה לקופת חולים בחתיכה אחת, ועוד סיבוב לחדר האמבטיה לשטוף פנים ולהיאחז בכיור שימנע ממני ליפול כדי לקלוט שאפילו מונית אני לא יכולה להזמין כדי לנסוע למיון: אין מצב בחיים שהייתי מצליחה לרדת לבד ארבע קומות ולעבור את מחסום הפקידות בכניסה למיון שישאלו אותי למה באתי.
תהרגו אותי אם אני זוכרת איך מצאתי את הטלפון שלי, איך הזמנתי אמבולנס ואיך השארתי את הדלת לא נעולה כדי שהפרמדיקים יוכלו להכנס. אני לא זוכרת כלום מהנסיעה, אני לא זוכרת כלום מהסופ"ש, ועד יום ראשון בשעות אחה"צ המאוחרות הייתי מאופסנת לבטח במחלקת טיפול נמרץ, חסרת תועלת לחלוטין ולא מסוגלת לתקשר. על לאכול בכלל לא היה מה לדבר, לא יכולתי להתישב בלי להרגיש סחרחורת, ושנאתי את עצמי על עצם העובדה שהפכתי לסמרטוט גועלי שכזה.
כשקצת השתפרתי, הווה אומר רמות הסוכר שלי התייצבו קצת ויכולתי לנשום בלי מסכת חמצן, העבירו אותי למחלקה פנימית. ההבדל תהומי: בטיפול נמרץ את לא יכולה להגיד "איי" בלי שמישו יתייצב לידך וישאל מה קרה ומה כואב לך. במחלקה פנימית את יכולה לחכות ארבע שעות לרופא בלי שבכלל ידברו איתך, ואז יגיע איזה מתמחה טרוט עיניים לעשות לך קבלה למחלקה וכל כך יתרגש מהעובדה שאת לא בת 92 אלא רק שנתיים מבוגרת ממנו, וישכח לשאול חצי מהשאלות שהוא אמור לשאול וכשיגיע הזמן לבדיקה הגופנית הוא יובך כמו בתול ביום חופתו ויגיד לך ש"אם את לא רוצה אז לא חייבים".... וזה דווקא מבחור שהיייתי מוכנה לעבור אצלו בדיקה גופנית מתי שהוא רק רוצה. שיבוא בזה הרגע. ממש עכשיו.
כמו שאפשר להבין, עכשיו אני כבר בסדר. התיאבון שלי לא ממש חזר אלי, וטוב שכך, כי הקיץ בפתח וארורה אהיה אם אאפשר לתחת שלי להמשיך לגדול באין מפריע. מה שלא אומר, כמובן, שאקדם בברכה עוד אפיזודת אשפוז כזו. ורוס נסטי אחד ששיבש לי את כל המערכות בגוף הוא די והותר, תודה רבה, וכרטיס הריקודים שלי עם מרפאות ורופאים כבר מלא: מחר אמורים לשחרר אותי מפה (כן כן, אני עדיין כאן, וסוף סוף בזכות חברה טובה מלאכית על פני האדמה אני והמחשב שלי שוב יחד), וביום חמישי אני כבר באיכילוב לעוד זריקה בעין. מי אמר שאין למה לחכות, מי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה