כשסובבתי את המפתח בחור המנעול, ידעתי שהוא בבית, אבל לא התכוונתי לפנות לאחור. שמעתי את הנביחות של ג'ויה מכיוון הגג, אבל היא לא קפצה עלי כשפתחתי את הדלת, כהרגלה. הוא שוב קשר אותה, חשבתי בכעס. בן זונה.
נעלתי את הדלת מאחורי והנחתי את התיק שלי על הרצפה. פתחתי את חלונות ההזזה הגדולים ויצאתי אל הגג. כמו שחשבתי, ג'ויה היתה קשורה לסורגים. היא קיפצה בהתרגשות על המקום והנביחות שלה עלו לווליום שיכל לקרוע את עור התוף. מאיר ישב על אחת הכורסאות המסריחות שלו, במה שהוא קרא "פינת הזולה", ועישן סיגריה. הוא הסתכל עלי כששחררתי את ג'ויה מהרצועה שלה וכשהיא התנפלה עלי והתחילה ללקק לי את הפרצוף.
"לכלבה שלך תגידי שלום לפני שתתייחסי אלי, מה?" הוא כיבה את הסיגריה במאפרה ומייד הדליק עוד אחת. "איפה היית?"
"אצל ההורים שלי". המאפרה היתה מלאה עד גדותיה. לקחתי אותה ונכנסתי פנימה, לרוקן אותה בפח האשפה שבמטבח. ג'ויה רצה כמטורפת אל תוך הבית והחוצה ושוב פנימה. כמעט נפלתי בגללה.
המטבח היה הפוך. על השיש היו שלוש כוסות קפה מרוקנות, אריזת במבה פתוחה וצלחת חד פעמית עם שאריות של חומוס. בכיור היתה מחבת שמנונית וערימה של צלחות. איזו טינופת.
"אני מבינה שהסתדרת לא רע בכלל כשלא הייתי פה", אמרתי לו כשיצאתי חזרה אל הגג עם מאפרה נקייה. לקחתי סיגריה מהקופסה שלו והדלקתי אותה. "מי היה כאן?"
"שרון ותומר באו אתמול בערב". הו יופי. שני החברים שלו שאני הכי לא סובלת. "הם הביאו סרט".
"יופי".
"ואז החברה של תומר באה עם שתי חברות שלה".
"וואלה". לא התכוונתי להגרר למריבה, "אחלה. למה קשרת את ג'ויה?"
"את מכירה אותה, איך היא משתוללת כשיש אורחים. היא הופכת את הבית".
"היא היתה קשורה על הגג מאתמול בערב?" לא האמנתי למה שאני שומעת, "כל הלילה?"
"היא לא מתה מזה".
"לא, אתה לא נורמלי. אתה חולה נפש. מה אתה משאיר אותה כל הלילה בחוץ? ירדת איתה בכלל היום?"
"ירדתי איתה בבוקר, תרגעי", להרגע הוא אומר לי, "מה אני צריך שהיא תחרבן לי פה בגג?"
חבל שהיא לא חירבנה לו בתוך הנעליים. "בסדר", מעכתי את הסיגריה במאפרה, "באתי רק לקחת כמה בגדים ואת ג'ויה. אני הולכת".
"לאן עכשיו?"
"מה זה עניינך?"
"בטח שזה ענייני. את החברה שלי, לא?"
"זה לא מה שאמרת אתמול".
"נו, מותק", הוא רדף אחרי לחדר השינה, "אני מצטער. הייתי אדיוט".
"ואדיוט תשאר תמיד. עזוב אותי".
"את לא יכולה ללכת ככה", הוא נעמד מולי, "אני לא אתן לך".
"אתה לא יכול להחזיק אותי פה בכוח", אמרתי לו, "מה רע לך? תשאר פה לבד. תוכל לעשות מה שאתה רוצה. היה לך נחמד אתמול בערב, לא? עכשיו תוכל לעשות את זה כל יום".
"היה נחמד, אבל ידעתי שתחזרי. אני לא רוצה שתלכי, חשבתי שלא התכוונת ברצינות אתמול. הייתי בטוח שיעבור לך".
"לא עבר לי. אמרתי שאני אלך, ואני הולכת".
"אבל לאן?"
"כבר אמרתי לך קודם: זה לא עניינך".
"נו, מותק. די".
""דונט יו מותק די מי. זה לא יעזור".
"נו... " עכשיו הוא הלך אחרי לגג. שחררתי את הרצועה של ג'ויה מהסורגים, "לא יכול להיות שככה זה יגמר".
"יכול להיות בהחלט", הרמתי את התיק מהרצפה. הוא היה כבד, אבל הסתדרתי. ביד השניה החזקתי את הרצועה של ג'ויה שמשכה בהתלהבות לכיוון הדלת, "אני אחזור השבוע לקחת את שאר הדברים שלי".
"לא תשארי לפחות את השישי שבת?" הוא עמד בדלת ואם לא הייתי יודעת יותר טוב הייתי מוכנה להשבע שעצוב לו קצת, "ההורים שלי מחכים לנו לארוחת ערב היום".
"לך לבד", לחצתי על הכפתור שמזמין את המעלית, "תמסור להם ד"ש ממני".
"תתקשרי אלי?"
"לא יודעת".
"תתקשרי אלי", הוא קבע, "בכל שעה. אני זמין".
"לא נראה לי שיתחשק לי לדבר איתך", אמרתי לו. המעלית הגיעה. "לך. תעסיק את עצמך בניקוי המטבח".
"אני אתקשר אלייך".
"לא צריך", שיניח לי כבר, "יאללה. ביי".
"להתראות, מותק", הוא חייך חצי חיוך.
דלת המעלית נסגרה. לחצתי על "ק". לא היו לי דמעות בעיניים. לא הרגשתי רע בכלל. לא הרגשתי אפילו כעס. שנה וחצי, חשבתי. שנה וחצי ולא נשאר מזה כלום. מילא. Better luck next time.
