-גם לי יצטרכו לעשות את זה-
אז איחרתי. אז מה. אפשר לחשוב. זה לא שזה קורה לי על בסיס קבוע, ובדרך כלל אני תמיד מגיעה לפגישות לפני הזמן, אבל הפעם היתה לי סיבה טובה: לא עצמתי עין עד חמש בבוקר. זה בכלל לא מצחיק. נסו אתם לצוות על העיניים שלכם להיעצם כשהן יודעות שעל הבוקר הן הולכות לחטוף טיפול בהלם.
כן כן, מסתבר שניתוח אחד ומי יודע כמה טיפולי לייזר לא מספיקים לזוג עיני הסוררות. לא ולא, הן חייבות לנסות את כל סוגי הטיפולים שיש למרפאת העיניים באיכילוב להציע, את כל סוגי הבדיקות, להכיר אישית כל אחות ואחות ולקרוץ לכל הרופאים ולאופטומטריסט גם. למה להסתפק במועט, כשאפשר לסחוט ערימות של צומי מכל הצוות הרפואי, וגם מהפקידות? למה ללכת על קטן? בשבילנו, חברים וחברות, רק הכי גדול, הכי מסובך, הכי ערימות-ניירת-סידורים-בירוקרטיים-מלחמות-עם-קופת-חולים שאפשר.
אין לי כוח, חשק או עצבים להתחיל להסביר מה לא בסדר שם בפנים, מאחורי הלבן של העין. זה לא משנה שום דבר, וממילא מה שיותר מעניין אותי זה איך למען השם משתלטים על הבלגן הזה וגורמים לו להיעלם. ניתוח זה דרסטי מדי, אבל טיפולי לייזר, מסתבר, כבר לא יכולים להביא תועלת ולו רק בגלל העובדה שכבר אין נקודה אחת על הרשתית שלי שלא נצרבה. פשוט אין מקום. אבל את כלי הדם שהחליטו שהעיניים שלי הן המקום הכי טוב בעולם להתנחל בו, זה לא מעניין. עבורם הרשתית שלי היא נווה אילן והם חבורת פקאצות מצווחות שמתנחלות שם בתקווה לראות את צל צילו של זנב זנבו של אלירז, ובדיוק כמו אותן פקאצות, יהיה קשה מאוד לסלק אותם.
האופציה היחידה שיש לי כרגע, היא לקבל זריקה לעין, או כמו שאני קוראת לזה, זין בעין. מדובר בחומר שנקרא אווסטין, שבמקור שימש לטיפול בחולי סרטן. ידוע שהוא מונע מהגידולים הסרטניים לפתח כלי דם, אז HELL, למה לא להשתמש בו ברשתית שכלי הדם בה החליטו פתאום להשתולל?
אני לא מפחדת ממחטים. ממש לא. יש לי איתן רומן ארוך ארוך כבר מגיל 17. הן, אני והאינסולין מנהלים יחסי אהבה שנאה כבר שנים, ככה שאני רגילה אליהן, אני פוגשת אותן ארבע פעמים ביום ולפעמים יותר, אבל אינעל העולם - זריקה בעין? בעין?!?!
לא בעפעף, לא מהצד, לא בשום דרך עוקפת. חה! הולכים על ההארדקור: מחט ישר לזגוגית העין. ומעניין את התחת הענק שלי שזו מחט דקה לאללה, שזה לוקח בדיוק דקה, ששמים טיפות מרדימות לפני זה ושלא מרגישים שום שום כלום. זו עדיין פאקינג מחט! בעין! שלי!
אז תגידו אתם, איך אפשר לישון כשאתם יודעים שזה מה שמחכה לכם בבוקר?
הגעתי באיחור של שעה, חיכיתי בתור כדי למסור טפסים חצי שעה, שלחו אותי למוקד קופת חולים כדי לעדכן את התאריך על הטופס 17, חזרתי, שמו לי טיפות מרחיבות, הן לא עזרו. שמו לי שוב, ושוב, ושוב, כל עשרים דקות. אחר כך חיכיתי בתור לצילום-צהבת (תקראו תקראו. פעם חשבתי שזה מפחיד. היום אני צוחקת על עצמי), ואז חיכיתי עוד שעה וחצי (!) כדי להכנס לרופאה. לפחות הייתי בחברה טובה:במרחק שני כסאות ממני ישב בייגה שוחט, וחיכה לאותה רופאה בדיוק. אממה, הוא לא היה שם יותר מחצי שעה: הגיע, שמו לו טיפות, חיכה עשר דקות, נכנס, יצא, והיה כלא היה.
אז מה היה לנו שם
היסטריה, טיפות מרחיבות אישונים שמעניקות לך חינם אין כסף לוק מסומם משהו, הזרקת חומר ניגודי לוריד שצובע את הכל בצהוב (הכל! העור צהוב, השתן צהוב, הלבן של העיניים צהוב), צילום של הרשתית, בדיקות עיניים מסנוורות, יום עבודה שהלך לאיבוד וטשטוש מוחלט של הראייה. ואחרי כל זה, לא רק שדחו לי את הזריקה הזו לתחילת פברואר, אלא גם נתנו לי בונוס: כדי לא לעשות אפליות, גם העין השניה תקבל את אותו טיפול בדיוק. יא וולי, איזה פחד.
כן כן, מסתבר שניתוח אחד ומי יודע כמה טיפולי לייזר לא מספיקים לזוג עיני הסוררות. לא ולא, הן חייבות לנסות את כל סוגי הטיפולים שיש למרפאת העיניים באיכילוב להציע, את כל סוגי הבדיקות, להכיר אישית כל אחות ואחות ולקרוץ לכל הרופאים ולאופטומטריסט גם. למה להסתפק במועט, כשאפשר לסחוט ערימות של צומי מכל הצוות הרפואי, וגם מהפקידות? למה ללכת על קטן? בשבילנו, חברים וחברות, רק הכי גדול, הכי מסובך, הכי ערימות-ניירת-סידורים-בירוקרטיים-מלחמות-עם-קופת-חולים שאפשר.
אין לי כוח, חשק או עצבים להתחיל להסביר מה לא בסדר שם בפנים, מאחורי הלבן של העין. זה לא משנה שום דבר, וממילא מה שיותר מעניין אותי זה איך למען השם משתלטים על הבלגן הזה וגורמים לו להיעלם. ניתוח זה דרסטי מדי, אבל טיפולי לייזר, מסתבר, כבר לא יכולים להביא תועלת ולו רק בגלל העובדה שכבר אין נקודה אחת על הרשתית שלי שלא נצרבה. פשוט אין מקום. אבל את כלי הדם שהחליטו שהעיניים שלי הן המקום הכי טוב בעולם להתנחל בו, זה לא מעניין. עבורם הרשתית שלי היא נווה אילן והם חבורת פקאצות מצווחות שמתנחלות שם בתקווה לראות את צל צילו של זנב זנבו של אלירז, ובדיוק כמו אותן פקאצות, יהיה קשה מאוד לסלק אותם.
האופציה היחידה שיש לי כרגע, היא לקבל זריקה לעין, או כמו שאני קוראת לזה, זין בעין. מדובר בחומר שנקרא אווסטין, שבמקור שימש לטיפול בחולי סרטן. ידוע שהוא מונע מהגידולים הסרטניים לפתח כלי דם, אז HELL, למה לא להשתמש בו ברשתית שכלי הדם בה החליטו פתאום להשתולל?
אני לא מפחדת ממחטים. ממש לא. יש לי איתן רומן ארוך ארוך כבר מגיל 17. הן, אני והאינסולין מנהלים יחסי אהבה שנאה כבר שנים, ככה שאני רגילה אליהן, אני פוגשת אותן ארבע פעמים ביום ולפעמים יותר, אבל אינעל העולם - זריקה בעין? בעין?!?!
לא בעפעף, לא מהצד, לא בשום דרך עוקפת. חה! הולכים על ההארדקור: מחט ישר לזגוגית העין. ומעניין את התחת הענק שלי שזו מחט דקה לאללה, שזה לוקח בדיוק דקה, ששמים טיפות מרדימות לפני זה ושלא מרגישים שום שום כלום. זו עדיין פאקינג מחט! בעין! שלי!
אז תגידו אתם, איך אפשר לישון כשאתם יודעים שזה מה שמחכה לכם בבוקר?
הגעתי באיחור של שעה, חיכיתי בתור כדי למסור טפסים חצי שעה, שלחו אותי למוקד קופת חולים כדי לעדכן את התאריך על הטופס 17, חזרתי, שמו לי טיפות מרחיבות, הן לא עזרו. שמו לי שוב, ושוב, ושוב, כל עשרים דקות. אחר כך חיכיתי בתור לצילום-צהבת (תקראו תקראו. פעם חשבתי שזה מפחיד. היום אני צוחקת על עצמי), ואז חיכיתי עוד שעה וחצי (!) כדי להכנס לרופאה. לפחות הייתי בחברה טובה:במרחק שני כסאות ממני ישב בייגה שוחט, וחיכה לאותה רופאה בדיוק. אממה, הוא לא היה שם יותר מחצי שעה: הגיע, שמו לו טיפות, חיכה עשר דקות, נכנס, יצא, והיה כלא היה.
אז מה היה לנו שם
היסטריה, טיפות מרחיבות אישונים שמעניקות לך חינם אין כסף לוק מסומם משהו, הזרקת חומר ניגודי לוריד שצובע את הכל בצהוב (הכל! העור צהוב, השתן צהוב, הלבן של העיניים צהוב), צילום של הרשתית, בדיקות עיניים מסנוורות, יום עבודה שהלך לאיבוד וטשטוש מוחלט של הראייה. ואחרי כל זה, לא רק שדחו לי את הזריקה הזו לתחילת פברואר, אלא גם נתנו לי בונוס: כדי לא לעשות אפליות, גם העין השניה תקבל את אותו טיפול בדיוק. יא וולי, איזה פחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה