"היפוכונדריה נכנסת להגדרה של 'הפרעות סומטיפורמיות' - קבוצה של הפרעות שבהן יש לאדם סימפטומים שאין להם בסיס אורגני ותימוכין בבדיקות רפואיות".
(מתוך YNET)
בגיל 33 וקצת, מסתבר שאין לי מה לעשות בחיים. עבודה זה קונספט זר לי, מזוגיות אני בורחת כמו מאש, אני טיפוס אנטי סוציאלי חסר חברים ואם זה לא מספיק אני גם בלתי משפחתית בעליל. אני לא רואה טלויזיה, אין לי סבלנות לקרוא ואני לא עוסקת בשום סוג של ספורט. הטעם היחיד שאני מוצאת לחיי חסרי התוחלת הוא לטייל בין מרפאות ורופאים, להציק לאחיות ולפקידות בשאלות ובקשות שונות ומשונות, ואז ללכת הביתה ולכתוב על זה בבלוג שלי.
זה, פחות או יותר, מה שהשתמע מדבריו של הרופא המקסים שפגשתי הבוקר. לא רציתי לראות אותו, ולמען האמת עשיתי הכל כדי לא להתקל בו ספיציפית, אבל מה לעשות, הוא ואני זה כנראה כתוב בכוכבים. הוא ניתח את רגל שמאל שלי לפני שנתיים, עשה עבודה של סנדלר עצלן שלא מתחשק לו ללכת יחף ולא אכפת לו שאחרים יצלעו בגלל זה לנצח, השאיר לי רגל דפוקה עם צלקת מכוערת, ושכח מהעניין, כנראה. במעקב כבר הייתי אצל רופא אחר, גם הוא לא ממש נופת צופים, אבל יותר נחמד מההוא, שזה יותר טוב. לא בהרבה, אבל יותר טוב.
לפני שנתיים לקח להם ארבעה חודשים כדי להבין מה לא בסדר עם הרגל שלי. שלחו אותי מצילום למיפוי עצמות, לסי.טי ולראומטולוג, מהרופא הזה לרופא ההוא, בשום בדיקה לא ראו כלום ואני צלעתי ממרפאה למרפאה עד שבשעה טובה הודיעו לי שהרגל שבורה. מה שבורה? העצם התפוררה, ונוצר מפרק מדומה, וצריך לנסר אותו החוצה, ולשים לך ברזלים, ולכי חודש וחצי עם גבס, ואז תהיי כמו חדשה.
כמו חדשה, מיותר לציין, כבר לא אהיה, ואף אחד לא יכול האשים אותי שכשלפני שבועיים, כשהרגל השניה התחילה לכאוב לי והתנפחה באופן חשוד למדי, נכנסתי ללחץ. הייתי אומרת שרצתי לאורטופד, אבל העובדה היא שצלעתי אליו, בלי לקבוע תור, ישבתי אצלו על סף דמעות רק מהמחשבה שאני צריכה לעבור את כל הסיפור הזה שוב, שלא לדבר על הכאבים שרק הוסיפו להרגשה המנחוסית. הוא, כמה מפתיע, שלח אותי לצילום, למחרת בבוקר, וכשהגעתי לשם התקלקלה המכונה, ואני התייצבתי בקופת חולים ותבעתי הפניה למיון.
בכל מקרה, כשהייתי ביום שני אצל רופא מומחה - אותו אחד שהייתי אצלו במעקב לפני שנתיים - הוא שלח אותי לסי.טי, ואמר לי להגיע אליו למרפאה תוך יומיים. "את לא צריכה לקבוע תור", הוא אמר לי, "וגם לא להביא טופס 17. עלינו".
אממה, כשהגעתי היום, כמו שהוא אמר לי, הוא לא היה, וכך אתרע מזלי להכנס לרופא שהכי לא רציתי לראות, שהיה מרוט עצבים אחרי שכל הבוקר הוא היה לבד במרפאה, הלב נשבר, והתייחס אלי בקוצר רוח שהיה כמעט מעליב.
מה צריך לעניין אותי שאחרי 36 חולים הוא לא זוכר את השם של עצמו, באיזו זכות הוא אומר לי "מתוקה, אני בכלל לא חייב לקבל אותך", ומה פתאום הוא קורא לי מתוקה באדנות מתנשאת שכזו. אין לך שום דבר, הוא הודיע לי, לא רואים שום דבר בצילום, המקסימום שאני יכול להגיד לך זה להגיע למעקב.
לא יודעת מה רציתי שהוא יגיד לי. הרגשתי שאני בשידור חוזר של הסרט המעפן של לפני שנתיים, כשבשום בדיקה לא מצאו כלום והתייחסו אלי כמו אל פסיכית דורשת צומי, רוצה למצוא בכוח בעיות איפה שאין, שמשו אצלי לא בסדר מבחינה נפשית, ואני מחפשת בעיות פיזיות להיאחז בהן כתירוץ. אני לא רופאה, אני לא יודעת מה אמורים לעשות אם לא רואים שום דבר בצילום או בבדיקות, אבל לנפנף לעברי ביד בתנועה מזלזלת ולהגיד לי, "תבואי בעוד שבועיים, נראה מה קורה", זו לא צורה להתייחס למישהו, גם אם הוא הכי חרדתי והיפוכונדר בעולם וגם אם הוא בריא לגמרי.
אז אני היסטרית. בסדר. כל מי שעבר סיוט כזה היה נכנס להיסטריה אם הוא היה צריך לעבור אותו שוב. אני מעדיפה פי אלף להגרר בין מליון מרפאות, ובדיקות, צילומים ומה לא, ושלא יהיה שם כלום. אבל קיבינימט, שידברו איתי כמו שצריך, שלא יתייחסו בזלזול, שלא יגרמו לי להרגיש כאילו שאני מבזבזת זמן יקר ותשומת לב שאני לא ראויה לה. הוא באמת הצליח להרגיז אותי, ה@#$%&#@ הזה. חבל שאני לא יותר אסרטיבית ולא יודעת לצעוק, אחרת הייתי פותחת עליו כזה פה ג'ורא, שהוא לא היה יודע מאיפה זה בא לו.
-אולי גם אתם היפוכונדרים? בעיני המבחן הזה הוא קשקוש, אבל היי, זו אחלה דרך להעביר חמש דקות-
