היתה שלווה מזויפת שנמשכה שבועיים. כאילו שלווה. בסך הכל החבאתי את הבלגן בתוך ארון נידח, את כל ערימות האשפה, את כל הזבל שהצטבר במשך כל כך הרבה זמן. דחסתי הכל וסגרתי את הדלתות בכוח, יצאתי מהחדר ולא רציתי לחזור לשם, אפילו לא כדי לבדוק שהארון הרעוע הזה אכן נשאר סגור. יצאתי החוצה והמשכתי בחיי כמו לא היו דברים מעולם.
היו רגעים שנדמה היה שזה עובד. כמעט ולא הרגשתי את המועקה. העסקתי את עצמי, פגשתי אנשים, יצאתי למקומות, העברתי שעות על גבי שעות בלי לחשוב על מה שישב לי על הלב, בלי לשאת את כובד המשקולת שכבר לא יכולתי להחזיק יותר.
מדי פעם היו תזכורות. לא תמיד הייתי מוקפת אנשים, לא תמיד הייתי עסוקה, לא תמיד היו רעשי רקע שהסיחו את דעתי מכל היצורים האפלים ששוחים בקרקעית ומחכים לי שאשקע. בתוך האשליה הנוחה של חיים כמעט נורמליים, היו הבהובים, שדרים שהצליחו לפרוץ את הדלתות הלא יציבות שהסתירו מאחוריהן את האמת. הנסיונות העלובים שלי להתעלם נידונו לכישלון מלכתחילה. אז נכון, היו ימים שלמים שבהם ראיתי הכל באור חיובי, שכשחשבתי על העתיד הצלחתי לראות רק אופק בהיר בלי שום עננים, ימים שקטים שבהם החבר הכי טוב שלי היה החיוך ולא הדמעות, ימים שיכולתי לנשום בהם ולא להרגיש את הגוש בגרון שהיה מרסק כל נשימה עמוקה שניסיתי לקחת עד עכשיו.
ואז הלילה היה יורד, רעשי הרקע היו נעלמים. על המסך היתה מופיעה שיקופית צבעונית שמבשרת שבזאת נסתיימו שידורינו להיום, נחזור בבוקר, לילה טוב. היתה משתלטת דממה שבה הכל נעשה צלול, הערפל שאנחנו מפזרים סביבנו מתפוגג, ואפשר לראות את המציאות כמו שהיא, בלי קישוטים ובלי טשטושים. כמו אישה שמסירה את האיפור בסופו של היום, שוטפת את האשליה מעל פניה וחושפת את כתמי הגיל, את הקמטים, את העיניים העצובות שהוסתרו מתחת לצלליות צבעוניות ואת העור העייף שהוסווה בעזרת המייק אפ הכי יקר שהיה בחנות.
היא מכוערת מתחת לכל זה, הזמן השאיר בה צלקות, חלקן כבר ישנות ובהירות ובקושי נראות לעין, חלקן עוד לא החלימו לגמרי, וחלקן עדיין טריות ומדממות, שריטות ששורפות וצורבות ומגרדות, ואי אפשר להמנע מלהתעסק איתן. היא יודעת שאסור, שכל נגיעה וכל קילוף של הגלד הטרי יגרום לזמן ההחלמה להתארך ולצלקת להיות מכוערת יותר, אבל היא פשוט לא יכולה אחרת.
אחרי שבועיים של רגיעה, דלתותיו של הארון הישן לא עמדו בלחץ ונפתחו ברעש גדול. כל הפסולת שהיתה בפנים נשפכה על הרצפה, יוצרת בלגן אפילו יותר גדול ממה שהיה קודם, ולערימת הזבל הזו הצטרפו בחדווה שרידי הארון האומלל שלא צלח במשימה. זה לא שזה לא היה צפוי מראש, יכולתי לראות את זה מגיע, אבל אני, בת יענה שכמוני, בחרתי לאטום אזניים, לעצום עיניים ולשכנע את עצמי שוואלה, יהיה בסדר.
וכשהכל התפוצץ עמדתי חסרת אונים מול ההריסות. המציאות הוציאה לי לשון וצווחה לעומתי, אמרתי לך! לא רצית להקשיב? עכשיו תראי מה קרה! נראה אותך גיבורה מותק, קדימה, מה תעשי? מה תעשי? אה?
ולמרות שהיה לי יום ארוך, למרות שהייתי מותשת, למרות שלא היו לי אנרגיות בשיט, ניסיתי לסדר. אפילו שבעצם, הבלגן הזה לא היה שלי, אפילו שמי שהיתה אמורה לעזור לי לעזור לה לא שיתפה פעולה ורק הפכה והפכה יותר, אפילו שמה שהתחשק לי באמת לעשות היה להסתלק ולא לראות את זה ממטר. לילה שלם התרוצצתי בין פינותיו של החדר הנידח ההוא, מחפשת פיתרון, מנסה לחשוב על הדרך הטובה ביותר להביא את המהומה הזו לסיומה ולדעת ששום דבר לא יתבלגן יותר. צעקתי ובכיתי והייתי נחמדה, ליטפתי שיער וניגבתי דמעות והבאתי מים, ובקושי הצלחתי לגנוב כמה דקות לעצמי, כדי לבדוק שזו עדיין אני מתחת לחזות החזקה שניסיתי להציג לטובתה, כי זה הזמן שלה להתפרק עכשיו.
למה לא ויתרתי? למה לא הפניתי את הגב ולא הסתלקתי, למה לא אמרתי כהרגלי, זיבי הכל? מה מחזיק אותי בתוך עיי החורבות שפעם קראתי להם בית? לא ברור לי אם זה פחד, לא ברור לי אם הרגל או תחושת מחוייבות. שרשראות בלתי נראות כובלות אותי לחרא הזה, וכל מה שאני רוצה זה למצוא בתוכי את הכוח להשתחרר מהן, לקחת איתי את מה שבאמת יקר לי, ולהמשיך הלאה בלי להביט לאחור.
