אומרים שלכל אחד יש כישרון משלו. כזה שאו שהוא ישנו, או שהוא איננו. מין מיומנות כזו שאי אפשר ללמוד, ולא משנה כמה מתאמנים. כאילו, אפשר, לנסות, להקדיש שעות רבות, להגיע לדרגה גבוהה מאוד, אבל עדיין לא לגרד את קרסוליו של מישו שיש לו את זה בלי בכלל להתאמץ או אפילו לרצות .
השבוע קבלתי הוכחה שוואלה, יש לי משו כזה, שנמצא שם ואני אפילו לא רוצה אותו. זה אפילו לא כמו אצל המלך מידס, שחשב שהוא רוצה להפוך כל דבר שהוא נוגע בו לזהב, והתברר לו שזו קללה יותר מאשר ברכה, ולא יצא לו מזה כלום חוץ מאזני חמור. לפחות בהתחלה היתה לו את האשליה. אני מראש יודעת שזה מעפן.
אני מדברת, כמובן, על הכישרון הבלתי מוטל בספק שלי לגרום כמעט לכל מכשיר חשמלי להתקלקל בשניה שאני נכנסת לרדיוס של שלושה מטרים ממנו לכל היותר.
תצחקו, תצחקו. אותי זה לא מצחיק בכלל.
ביום שני הייתי במרפאת עיניים. בבוקר היתה בדיקת רופא, ובשלוש היה לי תור לצילום של הרשתית. היו לי חמש שעות לשרוף בין הבדיקה לצילום, לא יכולתי אפילו לקרוא כי שמו לי טיפות מרחיבות אישונים והראיה שלי היתה לגמרי מטושטשת, ואז, כשסוף סוף הגיע הזמן, התברר שהמכשיר התקלקל ואין צפי להגעתו של הטכנאי.
הצילום התבטל, או יותר נכון נדחה לתאריך לא ידוע. שלחו אותי הביתה ואמרו לי לחכות לטלפון.
למחרת בבוקר הלכתי, או יותר נכון צלעתי, לעשות צילומי רנטגן לרגל ימין. יש שם חשד לאיזושהי בעיה במפרק, לא ברור מה, והרופא שלח אותי לעשות בוק שלם, מכל הזוויות האפשריות. שוב לשלם טופס 17 ולגרור את עצמי מהבית, רק כדי שכשאני אגיע לשם יעשו לי צילום אחד לרגל והמכשיר ישבוק חיים.
שלחו אותי הביתה ואמרו לי לחזור אחה"צ.
זיבי!
הלכתי לקופת חולם כדי לקבל הפניה למיון. שיעשו את כל הצילומים שם ונגמור עם זה. ארורה אהיה אם שוב אתן לעצמי לצלוע ארבעה חודשים מרופא לרופא כדי שיגידו לי שאין להם מושג מה זה ויעבירו אותי מאחד לשני. אין מצב.
חוסר הסבלנות שלי שעשע את האורטופד עד מאוד. חכי עד אחה"צ, הוא אמר לי, ותבואי אלי מחר. למה את מתעצבנת?
לא היה לי כוח להתחיל להסביר לו את כל תסריטי האימה שרצו לי בראש. לא הה טעם להתחיל לספר לו על מקלחות הגבס, על קומה רביעית בלי מעלית שהופכת כל יציאה מהבית לסיוט, על התסכול הכרוך בגילוי ששום נעל לא עולה לי על הרגל ושאפילו בתוך הקרוקס המכוערות שלי נעשה קצת צפוף. מה הוא מבין. התעקשתי על הפניה למיון, הוא עדכן את המחשב ושלח אותי לפקידות, וחשבתי שבזה נגמר העניין.
לקחתי מספר, המתנתי בסבלנות, ואיך שהגיע תורי, איך לא - נפלו המחשבים.
חיכיתי בסבלנות, עד שהסתדר, לקחתי את ההפניה שלי, הלכתי לאכול ארוחת בוקר, ונסעתי לאיכילוב.
כשהושטתי את ההפניה שלי לפקידה במיון, תנחשו מה?
נכון.
נפלו המחשבים.
טוב, די, חלאס. הבנו את הפרינציפ. מיכשור רפואי ובתי חולים לא אוהבים אותי. יופי. גם אני לא בדיוק משתגעת עליהם, אבל אני מכירה בעובדה שאני נזקקת לשירותיהם ולא עושה יותר מדי קולות של מורת רוח. למה הם לא יכולים? מה נותן להם הפרצוף ברוגז הזה שהם עושים בכל פעם שאני בסביבה? הרי בסוף תעבדו כמו גדולים, נבלות, למה להקשות על כולם את החיים?
בסוף גם זה הסתדר, מכונת הרנטגן במיון התנהגה יפה, ישבתי ארבע וחצי שעות בין אנשים צולעים, אומללים ומסכנים כמוני, רצו לשים לי גבס ובסוף דחו את זה עד לבדיקת הרופא המומחה שתהיה ביום שני בבוקר ("זה שלא שמנו לך גבס עכשיו, לא אומר שביום שני לא ישימו לך" אמר הרופא, אבל ניסיתי להתעלם מזה), ושלחו אותי הביתה.
מאז ועד היום אני חושבת על איך אני שוב צריכה להתרגל למקלחת עם גבס, ושזה הולך להיות הרבה יותר קשה מהפעם הקודמת, ושאיזה מזל שאני עובדת מהבית, כי אחרת לכו תדעו מה הייתי עושה, ושממש ממש לא בא לי על זה, ושאני אצטרך לארגן לעצמי מקס וברנר חדשים, ורק אלוהים יודע איך אני אמורה לחזור הביתה עם החרא הזה על הרגל ולעלות ארבע קומות. כנראה בישיבה על התחת, ברוורס, ובואו נקווה שאף שכן לא יחליט בדיוק אז לעבור בחדר המדרגות, אחרת לא אוכל לעולם להראות את הפרצוף שלי בבנין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה