לך, לך תטייל

או: איך בגלל מאחרת כרונית נזרקתי תריסר שנים אחורה במנהרת הזמן





"את לא עושה לי את זה שוב פעם", לא האמנתי למה שאני שומעת, "אני מחכה לך כבר חצי שעה!"
"מצטערת, כפרה, הנה, אני כבר מגיעה. אני אפצה אותך!"
"לא יעזור לך. אנ כועסת".
"עשר דקות. בחיי!"

והיא ניתקה.


רתחתי. בכל פעם היא עושה לי את זה מחדש, ואני, המטומטמת, לא לומדת לקח, קובעת איתה, ומגיעה בדיוק בזמן רק כדי להתייבש ולחכות עד בוש. איזה עצבים.

מילא, ניחמתי את עצמי, זה לא שאני מחכה לה ברחוב. אני בדיזינגוף סנטר, מעוז הקניות, ולמעוטי יכולת שכמותי בימים טרופים אלה של מיתון – מעוז סיבובי הלאכול-את-הלב-ולפנטז-על-שופינג-ובנתים-להתנחם-בקפה-מאפה-טייק-אווי-מארומה. לא בעיה בכלל.

חצי שעה, היא אמרה, ואני שרפתי עשר דקות בתור לקפה, את הקרואסון זרקתי לתיק. שהיא תאכל אותו, הנבלה, כשהיא תגיע. ככה אני גם יוצאת קדושה וגם הקלוריות ידבקו לתחת שלה ולא לשלי.

עם הקפה ערכתי ביקור בסטימצקי, בהיתי בבוז בחלון הראווה האנורקטי של נו ניים ועליתי לקומה השלישית, לסוהו. יקרים, יקרים בטירוף, אבל נעים בעין, כל הצבעוניות הזו, ויש שם דברים מאאאגניבים לגמרי.

ואז, ממש ליד הסניף של "למטייל", נתקלתי בו.

הבן זונה ששבר לי את הלב לפני 12 שנים.
המניאק השוביניסט שדרך לי על האגו בנעליים גסות, במגפיים מסומרים.
החרא שגר איתי כמעט שנה, וחצי שנה אחרי שנפרדנו התחתן עם מישהי אחרת.
הזבל שהתגרש תוך שלושה חודשים וחזר בזחילה אל מפתן דלתי.
ה"אני-לא-יודע-מה-אני-רוצה-מעצמי" שנסע לחפש משמעות בהודו וחזר אחרי שנה עם הרבה רעש וצלצולים.
שבע שנים לא ראיתי אותו, את החלאה, ועכשיו הוא נוחת עלי ככה באמצע היום, באמצע החיים, באמצע העצבים. בדיוק זה מה שהיה חסר לי.

נשמתי עמוק, הרמתי את האף, וחלפתי על פניו כאילו לא ראיתי אותו בכלל. כאילו שאנחנו בכלל לא מכירים.

מה שנכון.

אחרי כמה צעדים לא התאפקתי וסובבתי את הראש, למרות שהיתה סכנה שאהפוך לנציב מלח. ראיתי אותו נכנס לסניף של "למטייל" ונעלם. בטח מתכנן את הטיול הבא שלו, המעפן הזה. לך, לך תטייל, מותק. העיקר שטיילת לי החוצה מהחיים.