1984 (ולא, אני לא מתכוונת לספר)
יום שני היה היום הכי שנוא עלי בשבוע הלימודים. מערכת השעות כללה שעתיים ציור, שעתיים מלאכה, שעה התעמלות. אני לא יודעת לצייר, יש לי זוג ידיים שמאליות להפליא, והתעמלות - חה! כבר בכיתה ג' הייתי פדלאה, ממש כמו עכשיו.
סו איי דונט לייק מאנדייס. פעם אחת אפילו העמדתי פנים שאני הולכת לבית ספר, והסתובבתי ברחוב כל היום, כי המורה למלאכה שנואת נפשי רצתה שנביא לכיתה חומוס ושעועית - אין לי מושג מה בדיוק היא רצתה שנעשה איתם, הרי זה לא שיעור טבע, שאז אפשר לשים את החומוס מתחת צמר גפן רטוב ולקרוא לזה הנבטה (וכולנו יודעים שאחרי כמה ימים, זה נעשה מסריח לאללה). בכל מקרה, לא יכולתי להגיד לאבא שלי שזה מה שהיא רצתה, כי פחדתי שהוא יתעצבן, אז הברזתי. בשעה אחת חזרתי הביתה, כאילו לא קרה כלום, אבל אז התברר שמיטל מ. (היו לנו שלוש מיטל בכיתה) הלשינה עלי לאמא שלי. חטפתי עונש ולא הרשו לי לצאת מהבית כל השבוע.
מיטל מ. גם ישבה לידי בשיעורי מלאכה, שלא העזתי להבריז מהם יותר. לקראת יום האם החליטה מורתנו האהובה ללמד אותנו לרקום, והיינו צריכים להכין מפית מעשה ידינו. אני, הסתומה, בקושי הצלחתי להשחיל חוט למחט, והיו לי קשיים נוראיים לתפוס את עניין הקשר בחוט (נו, זה שעושים כדי שהוא לא יעבור דרך הבד).
מיטל מ. הציעה לעשות את זה בשבילי, "אבל את תצטרכי לצבוע לי את הציור עם הטושים שלך". היתה לי חבילה של טושים ב-24 צבעים, ולה היו רק שישה. וחוצמזה, היא תמיד יצאה מהקווים.
אז אני עזרתי לה במה שהייתי טובה בו, היא עזרה לי במה שהיא היתה טובה בו, ואפילו סלחתי לה על ההלשנה ההיא.
1992, sweet 16
"הוא אמר שאת מה זה חמודה", אמרה לי אוסנת דבר ראשון על הבוקר, כשהיינו בדרך לבית ספר, "והם יבואו היום בערב, הוא שאל אותי אם תהיי אצלי".
"באמת? זה מה שהוא אמר?" ליבי התמים, עדיין חף מכל סדק ופגיעה, פרפר באושר, כמו שרק לב בן 16 יודע לעשות, "באיזו שעה הם באים?"
"לא יודעת, שבע, שמונה, נראה לי. אבל תהיי אצלי קצת לפני, אם את רוצה שיצא לך משהו איתו, אנחנו חייבות לסדר לך את הגבות הנוראיות האלו".
ממילא אף אחד לא ראה את הגבות שלי, כי כולנו רצינו להיראות כמו ברנדה וולש וגזרנו את הפוני. אבל אם אוסנת אמרה, אוסנת יודעת, ולא התכוונתי להתווכח. חוצמזה, היא צדקה. הגבות שלי היו מעוצבות בסוזן בויל סטייל. לא שמישו שמע עליה אז, בתחילת הניינטיז.
וככה הפכה אוסנת למורטת הגבות הראשונה שלי, ואני, בתמורה, הייתי מכינה לה את שיעורי הבית בספרות ובהיסטוריה. אני אומרת לכם, הבחורה הזו היתה סתומה כמו נעל.
גם היום אני לא מחזיקה מעצמי כבחורה ברוכת כשרונות במיוחד. אני יודעת לבשל, אבל רק במידה מספיקה שזה יהיה אכיל. אני יודעת לשיר בלי לזייף, ואני יודעת לשחות, אבל רק מתחת למים עד שנגמר לי האוויר (אף פעם לא הצלחתי לתפוס את העניין הזה של לנשום נכון). כששרון בר אל סיפרה לי על האתר של קוטקס, "נשים מחליפות כשרונות", זה נשמע לי מגניב לגמרי, אבל לא ממש ידעתי מה אני יכולה לתרום למען הפרוייקט. כולן שם נראו לי כל כך מציאותיות ותורמות כשרונות שימושיים ומועילים בחיי היומיום, ואני, מה אני יודעת לעשות ממש טוב חוץ מלכתוב?
אז זה בדיוק מה שהצעתי: מנת אסקפיזם לכל אלו שנמאס להן מהחדשות, מהדאגות ומהעובדה שוואלה אי אפשר לראות טלויזיה בלי לשמוע על כל מיני רעות חולות. הרעיון היה לכתוב סיפורים שבהם הן מככבות, כדמות הראשית, לפי קווי עלילה כלליים שהן יבחרו אם בא להן, תוך שילוב של שמות של אנשים מהחיים שלהן. בגלל ששרון היתה זו שהביאה אותי לשם, החלטתי שאת עסקת החליפין הראשונה אני אעשה איתה. אממה, הבחורה כותבת בחסד, והיא לא ממש צריכה אותי כדי שאכתוב לה מעשיה הזויה, אז הלכתי על משו אחר והצעתי לה ג'חנון. בתמורה, אמרתי לה, את הולכת להקליט לי שיר בביצוע שלך. היא שרה מדהים, שאין לכם מושג.
ביקשתי ממנה את השיר הזה של סטיבי וונדר, כי בימים טרופים אלה של רופאים ובדיקות, מתברר שעין שמאל שלי מרגישה מוזנחת ורעבה לצומי. בעוד מספר דקות אצא מהבית לאיכילוב לבדוק מה היא רוצה, המנוולת, אז השיר מוקדש לה באהבה, בתקווה שהיא תסתפק בזה ולא תהפוך אותי לסוג של סטיבי וונדר בעצמי. מספיקה לי עין אחת דפוקה, אני לא צריכה עוד אחת. תגידו לה.
"הוא אמר שאת מה זה חמודה", אמרה לי אוסנת דבר ראשון על הבוקר, כשהיינו בדרך לבית ספר, "והם יבואו היום בערב, הוא שאל אותי אם תהיי אצלי".
"באמת? זה מה שהוא אמר?" ליבי התמים, עדיין חף מכל סדק ופגיעה, פרפר באושר, כמו שרק לב בן 16 יודע לעשות, "באיזו שעה הם באים?"
"לא יודעת, שבע, שמונה, נראה לי. אבל תהיי אצלי קצת לפני, אם את רוצה שיצא לך משהו איתו, אנחנו חייבות לסדר לך את הגבות הנוראיות האלו".
ממילא אף אחד לא ראה את הגבות שלי, כי כולנו רצינו להיראות כמו ברנדה וולש וגזרנו את הפוני. אבל אם אוסנת אמרה, אוסנת יודעת, ולא התכוונתי להתווכח. חוצמזה, היא צדקה. הגבות שלי היו מעוצבות בסוזן בויל סטייל. לא שמישו שמע עליה אז, בתחילת הניינטיז.
וככה הפכה אוסנת למורטת הגבות הראשונה שלי, ואני, בתמורה, הייתי מכינה לה את שיעורי הבית בספרות ובהיסטוריה. אני אומרת לכם, הבחורה הזו היתה סתומה כמו נעל.
גם היום אני לא מחזיקה מעצמי כבחורה ברוכת כשרונות במיוחד. אני יודעת לבשל, אבל רק במידה מספיקה שזה יהיה אכיל. אני יודעת לשיר בלי לזייף, ואני יודעת לשחות, אבל רק מתחת למים עד שנגמר לי האוויר (אף פעם לא הצלחתי לתפוס את העניין הזה של לנשום נכון). כששרון בר אל סיפרה לי על האתר של קוטקס, "נשים מחליפות כשרונות", זה נשמע לי מגניב לגמרי, אבל לא ממש ידעתי מה אני יכולה לתרום למען הפרוייקט. כולן שם נראו לי כל כך מציאותיות ותורמות כשרונות שימושיים ומועילים בחיי היומיום, ואני, מה אני יודעת לעשות ממש טוב חוץ מלכתוב?
אז זה בדיוק מה שהצעתי: מנת אסקפיזם לכל אלו שנמאס להן מהחדשות, מהדאגות ומהעובדה שוואלה אי אפשר לראות טלויזיה בלי לשמוע על כל מיני רעות חולות. הרעיון היה לכתוב סיפורים שבהם הן מככבות, כדמות הראשית, לפי קווי עלילה כלליים שהן יבחרו אם בא להן, תוך שילוב של שמות של אנשים מהחיים שלהן. בגלל ששרון היתה זו שהביאה אותי לשם, החלטתי שאת עסקת החליפין הראשונה אני אעשה איתה. אממה, הבחורה כותבת בחסד, והיא לא ממש צריכה אותי כדי שאכתוב לה מעשיה הזויה, אז הלכתי על משו אחר והצעתי לה ג'חנון. בתמורה, אמרתי לה, את הולכת להקליט לי שיר בביצוע שלך. היא שרה מדהים, שאין לכם מושג.
ביקשתי ממנה את השיר הזה של סטיבי וונדר, כי בימים טרופים אלה של רופאים ובדיקות, מתברר שעין שמאל שלי מרגישה מוזנחת ורעבה לצומי. בעוד מספר דקות אצא מהבית לאיכילוב לבדוק מה היא רוצה, המנוולת, אז השיר מוקדש לה באהבה, בתקווה שהיא תסתפק בזה ולא תהפוך אותי לסוג של סטיבי וונדר בעצמי. מספיקה לי עין אחת דפוקה, אני לא צריכה עוד אחת. תגידו לה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה