חניה בתל אביב זה נושא מסובך. לא חשוב לאן אתם רוצים להגיע, לנצח יגזר עליכם להסתובב ולהסתובב, להביט על היעד משל הייתם משה על הר נבו, להיות כל כך קרובים ועדיין הו כה רחוקים, ובסופו של דבר להכנע, להכנס לחניון, לשלם מחיר מופקע, ללכת ברגל ואז להגיע למחוז חפצכם רק כדי לראות שבדיוק מתפנה חניה מדוגמת ממול.
רוב האנשים יתעצבנו, תחושת התסכול שלהם תגאה ותעלה על גדותיה, וזה בכלל לא משנה שזה לא יעזור להם. מה שנעשה נעשה, חבל לכם על האנרגיות. אז הלכתם קצת ברגל, לא מת העולם. התבזבזו לכם עשר דקות על הליכה? לאן אתם כל כך ממהרים?
כולם כל כך מפוקסי מטרה שהם אפילו לא עוצרים להסתכל על הדרך. כל כך מרוכזים ביעד הסופי, שהפרטים הקטנים שבסופו של דבר עוזרים לעצב את התמונה הגדולה חומקים מהם. רצים, רצים, מתים כבר להגיע, עוברים את הכביש גם כשהרמזור אדום ולא עוצרים לחשוב שאם יש שם רמזור, מן הסתם יש לזה סיבה, ואם תעברו אולי תגיעו יותר מהר אבל הסיכון שמשו ישתבש אולי לא שווה את זה.
אני לא עוברת באדום. יכולתי לבחור להתעלם, אבל גיליתי שבסופו של דבר זה לא משתלם. לקצר תהליכים משנה את התוצאה, ולא תמיד לטובה, ויש דברים שצריך לעבור כדי להגיע לקו הסיום ושם לקבל משהו נכון ויותר מדויק מאשר תוצאה שהיא לא הכי טוב, לא מושלם, לא בדיוק מה שמגיע לי.
וכן, זה יכול לתסכל, זה יכול לעצבן, זה יכול לגרום לתחושה של פספוס, כי רציתי עכשיו, כי רציתי הכל, כי הרגשתי שמגיע לי. שהרווחתי את זה ביושר. אולי הכאן והעכשיו הוא כל מה שיש לנו, אבל מצד שני מאוד יכול להיות שכאן ועכשיו יהיה נורא נעים ומלהיב ומדהים אבל עדיין נהיה פה מחר, אבל נאבד את מה שחשבנו שהיה שלנו, רק כי לא היתה לנו סבלנות לחכות עד שיבשיל. הטעם החמוץ יעיב על כל הנאה שאולי היתה ברגע הראשון.
יש דברים ששווה לחכות להם. אנחנו צריכים ללמד את עצמנו איך. סבלנות זה דבר טריקי, תמיד מנסים שלא להכנס לפינות שהיא עלולה לשים אותנו בהן,, אבל תשאלו כל נשר שמחכה ליד ילד אפריקאי גוסס – בסוף זה קורה. בסוף הכל קורה. ואת הרמזורים האדומים שבדרך תמיד אפשר לנצל למטרות אחרות. נכון, יכול להיות שבדרך למטרה א' יקרה משו שיסיט אותנו לכיוון אחר לגמרי ונמצא את עצמנו בדרך למטרה ב', אבל כל תכנית היא בסיס לשינויים. מה , לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה